שימוש בקונדום בשל מחלת פסוריאזיס

א. יש להעריך מאוד את רצונכם ומאמציכם להקפיד, מתוך התמודדות עם מצב רפואי מאתגר, על שמירת ההלכה ועל הקדושה בחיי הנישואין. במצב רגיל יש אכן להיזהר מהוצאת זרע לבטלה (להלן: הוז"ל), הנחשבת בשלחן ערוך כ'עון [שהוא] חמור מכל עבירות שבתורה' (אבן העזר כג:א). אך כבר בתלמוד (יבמות עו ע"א) מצאנו היתר מפורש להוציא שכבת זרע שלא במסגרת יחסי אישות על-מנת לבדוק אם הגבר רשאי לבוא בקהל, ומכאן שבנסיבות מסוימות הוצאת הזרע מותרת, או משום 'דאיסור זה הותר מכללו אצל צורך מצוה' (שאלת יעב"ץ ח"א סי' מג) או משום שהוצאת זרע לצרכים שאינם הפריית האישה עשויה להיחשב כהוצאת זרע 'לצורך' ולא 'לבטלה' (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' ע, ודיון נרחב בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"א סימן סג). לאורך הדורות נחלקו הפוסקים עד כמה יש להרחיב או לצמצם את פתח ההיתר להוז"ל שנפתח בסוגיית הגמרא הנ"ל. בבסיס המחלוקת ניצבות שתי שאלות:

(1) השאלה הראשונה: מהו שורש האיסור ואופיו? יש שעיגנו את עבירת הוז"ל בביטול פריה ורביה (רבנו תם בספר הישר סימן קסו, תוספות נדה יג ע"א), ויש שתפסו את הוז"ל כאיסור בפני עצמו (רמב"ן ותלמידיו נדה יג ע"א), אולי כסניף של איסור בל תשחית (שו"ת בנין ציון סימן קלז), ואולי כסוג של נאוף, זאת על סמך דרשת הגמרא (נדה יג ע"ב): 'לא תנאף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל'. כל אחד מההסברים הללו עשוי לפתוח פתח לדרכי היתר שונות. אם מדובר בביטול פריה ורביה, אפשר שלא יהיה איסור במקרים שבהם כבר קיים הבעל את מצוות פריה ורביה או במקרים שבני הזוג אינם מסוגלים להביא ילד לעולם. אם מדובר בבל תשחית, איסור זה מוגבל ל'דרך השחתה', ולא כש'ההשחתה' נעשית למען תועלת ראויה (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ח). ואם איסור הוז"ל נעוצה ב'לא תנאף', יש לבחון אם האיסור קיים גם כשהוצאת הזרע נעשית במסגרת יחסי אישות.

(2) השאלה השניה: האמנם מדובר ב'עון חמור מכל עבירות שבתורה', כדברי השלחן ערוך וכפי שמשתמע מהגמרא נדה דף יג ומהזוהר פרשת ויחי דף ריט ע"ב, או שמא מבחינה הלכתית מדובר באיסור הלכתי שאיננו עולה בחומרתו על שאר איסורים, העשוי להידחות מפני צרכים אחרים? פוסקים רבים ונכבדים סבורים שאין מדובר באיסור החריג בחומרתו, ולדעת רבים מדובר באיסור דרבנן ולא באיסור מדאורייתא  (ראו מקורות ודיון אצל ר"ד ביגמן ור"ב הולצמן, עקרות הלכתית, עמ' 129-124, ועיינו גם אצל ר' צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, אות טו, עמ' קמז והלאה). לעומתם ישנם פוסקים חשובים שהחמירו בהוז"ל מתוך החשש מפני חומרתה היתירה, אך לרוב גם הם מודים שמקרים מסוימים אינם נכללים בעון זה וניתן להתירם. במקרה שלפנינו, כמו במקרים אחרים של הוז"ל שנידונו בפסיקה, גם קיימת שיקול-על העשוי לחזק את צד ההיתר – הערך הגדול של קיום וטיפוח הזוגיות בין איש לאשתו: – 'דקשין גירושין וגדול הטלת השלום בין איש לאשה שהותר אפילו למחות השם על המים' (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא, שער א).

ב. בספרות ההלכתית הענפה לגבי מניעת הריון דנו הפוסקים אם אמצעי מניעה כגון דיאפרגמה וקונדום נחשבים כהוז"ל, ודעותיהם השונות של הפוסקים נעוצות בשיקולים שצוינו לעיל. חלק מהפוסקים סבורים שניתן להקל בכל מקרה המוגדר כ'צורך', כך שהוצאת הזרע לא תיחשב 'לבטלה', ואילו אחרים סבורים שיש להתיר רק אמצעים שאינם מפריעים למעשה הביאה ונחשבים כ'דרך תשמיש וגוף נהנה מן הגוף' (מהרש"ל, ים של שלמה יבמות פ"א סי' ח). לפי הגישה הראשונה, המתירה הוצאת זרע 'לצורך', יש מקום להתיר שימוש בקונדום במקרה שלפנינו, וכפי שכתב ר' משה פיינשטיין באגרות משה חלק אבן העזר ח"א סי' סג (עמ' קסב). גם לפי הגישה השניה, המצריכה 'דרך תשמיש', אפשר שנתיר שימוש קונדום במקרים מסוימים, שכן בעל שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כד אות ה) מחשיב גם ביאה בקונדום כ'דרך תשמיש'. אכן פוסקים רבים חלקו על קביעה זו של ה'אחיעזר' (אגרות משה שם, וראו מקורות נוספים אצל ר"א מלמד, פניני הלכה – שמחת הבית וברכתו ה, יז, ה), אך כאמור יש גם סברה נוספת להקל (שזה נחשב לצורך), ולמעשה יש לסמוך על הדעות המתירות בשעה של צורך גדול (ציץ אליעזר ח"ט סימן נא – קונטרס רפואה במשפחה שער ב, סימן ט-י; ציץ אליעזר ח"כ סימן נ; פניני הלכה – שמחת הבית וברכתו ו, ד). ואכן המקרה שלפנינו, שבו יחסי מין גורמים לצער פיזי קשה אצל הגבר ומקשים על החלמתו, נחשב למקרה של צורך גדול, והוא דומה מאוד למקרה שבו התיר בעל 'ציץ אליעזר' את השימוש בקונדום  בח"כ סימן נ.

במקרה שלפנינו נוכל להוסיף כמה שיקולים נוספים להקל, והם יפורטו בסעיפים הבאים.

ג. במצב שבו בני הזוג כבר קיימו מצוות פריה ורביה או שאין בו פוטנציאל של פריה ורביה – כמו במקרה שלפנינו, שלאישה כבר אין מחזור חדשי – יש פוסקים הסבורים שאין איסור של הוז"ל, או שחומרת האיסור פוחתת עד לדרגה שהיא תידחה מפני מצות עונה (שו"ת אחיעזר ח"ג סימן כד אות ה). קשה לסמוך על היתר זה בלבד, שאין עליו הסכמה גורפת בין הפוסקים (ראו דיון באוצר הפוסקים לאבן העזר כג:א, פג ע"א-ע"ב), אבל חלק מהפוסקים המתנגדים באופן רגיל לשימוש בקונדום עשויים להסכים לכך במקרה שבו נוסף לצורך הגדול מדובר במקרה שאין בו פוטנציאל לפריה ורביה.

ד. יש פוסקים הסבורים שאיסור הוז"ל תלוי בכוונת הבעל להשחית את זרעו על-מנת למנוע מהאישה להתעבר, אך הוצאת הזרע מותרת 'אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר' (פסקי רי"ד יבמות יב ע"ב, והשוו שו"ת משיב דבר חיו"ד סימן פח), ושיטה זו הובאה כסניף להיתר לגבי שימוש בקונדום בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נא – קונ' רפואה במשפחה שער ב.

ה. במקרה שלפנינו, שבו השימוש בקונדום נועד לא כאמצעי מניעה אלא כהגנה על אברו של הגבר מפני גירוי מצער ומזיק, ניתן להיעזר בתחבולת היתר שהוצעה בידי אחד מהמתנגדים הגדולים לשימוש בקונדום, הרב שלום מרדכי הכהן שבדרן (שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רסח): 'אבל נראה לצדד בנידון דידן להתיר באופן שיעשו בהכיס נקב בצד תחתית העטרה וכאשר ישפוך זרעו להכיס יהיה שותת תיכף לתוך הרחם של האשה מתוך הכיס מצד מטה של הכיס'. אמנם המהרש"ם היסס להסתמך על תחבולה זו למעשה, אך ההיגיון מאחוריה נראה ברור ומשכנע, ולפי שעה לא מצאתי פוסקים המתנגדים אליה. לפיכך נראה כי עשיית נקב בקונדום במקום המתאים עשויה להתיר את השימוש בו גם לפי הפוסקים המתנגדים לכך באופן כללי.

סיכום:

מעיקר הדין ראוי ונכון להסתמך על הפוסקים המתירים שימוש בקונדום במצב של צורך גדול, כגון המקרה שלפנינו שהדבר נחוץ מאוד כדי לאפשר לבני הזוג להמשיך את זוגיותם באהבה ובשמחה. אפילו פוסקים המתנגדים באופן רגיל לשימוש בקונדום עשויים להסכים במקרה שלפנינו שבו השימוש בקונדום לא נועד למנוע כניסה להריון, וקיום פריה ורביה כלל איננו אפשרי כעת לבני הזוג. מעבר לכך, אם ייעשה נקב בקונדום המאפשר לזרע להיפלט אל תוך גופה של האישה, ככל הנראה אפילו פוסקים הנחרצים ביותר בפסיקה המחמירה לגבי קונדום עשויים להסכים שבנסיבות הללו אין מדובר כלל בהוז"ל אלא בדרך תשמיש המותרת על-פי הלכה.

התשובה ניתנה מרבני בית הלל