השביתה כתרגול קשיבות[1] – חיים נויבירט
שולחן השבת עם אבא היה חוויה מהסוג שלא שוכחים. ממוצע של 25 משתתפים, מרקעים מגוונים ובגילאים שונים, והמכנה המשותף – אהבת חינם. בשולחן השבת של אבא היה רק כלל אחד: כל אחד ואחד היה חייב לשתף משהו. מה לשתף? מה שבא לך! חוויה חיובית שחווית במהלך השבוע האחרון, שאלה שמטרידה אותך או תשובה לשאלה שהטרידה אותך. האווירה הייתה מדהימה אפס שיפוטיות, אלא רק הקשבה בשקיקה לדברי האחר. כל אחד שיתף, אפילו הציניקנים. גם החוויה האינטימית-משפחתית של שולחן השבת הייתה מיוחדת במינה. הרגשתי בטוח להיות חשוף, להיות עצמי.
חוויות אלו שנחרטו על לוח לבי, עזרו לי ללמוד מסר חשוב על שנת השמיטה בפרט ומהות השביתה בכלל.
ציוויי השביתה – השבת והשמיטה – דומים במבנה הבסיסי שלהם: עבודה בשישה ימים או בשש שנים ושביתה ביום השביעי או בשנה השביעית. נקודת דמיון נוספת, מפתיעה במעט, היא הסתירה לכאורה למי מיועדת השביתה – כמו שבשמיטה נאמר "ושבתה הארץ שבת לה'" מחד גיסא ו-"והייתה שבת הארץ לכם" מאידך גיסא, כך בשבת נאמר שהיא "שבת לה' אלוהיך" אך גם "קודש היא לכם". ברור מדוע עבורנו אלו שביתות, אך מדוע הן 'שבתות לה"?
האבן עזרא על פרשיית השמיטה מסביר בקצרה:
וטעם שבת לה' כיום השבת. וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה
הדברים אמנם קצרים, אך עולה מהם מסר ברור – ישנו קשר בין בריאת העולם ו"סוד ימי עולם" לבין השמיטה והשבת שאנו מקיימים.
הרמב"ן דן בנושא באופן נרחב יותר:
… והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו ר"א שכתב, וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה … כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלהיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים:
והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין… מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא…
לפי דברי הרמב"ן, השבת היא אות כנגד היום השביעי בבריאת העולם, בעוד השמיטה היא כנגד השבת העתידית.[2]
ניתן להתבונן על היחס שבין שביתת השבת לשביתת השמיטה מזווית נוספת. במהלך מירוץ החיים אנו נמצאים במרדף מתמיד, בין ברובד הבסיסי של צרכים גשמיים ובין ברובד ההישגי של מעמד, כבוד ושם טוב. כאשר אנו עסוקים בעשייה מתמדת ללא הפוגה, אנו עלולים לאבד את המשמעות של ההתקדמות והעשייה. היכולת ליהנות מפירות העמל חשובה אף יותר מהעמל עצמו. במובן מסוים זוהי משמעות היום השביעי בימי בריאת העולם. במהלך כל אחד מימי הבריאה הקב"ה התעסק בבריאה של תחום נפרד. בסוף ששת הימים מגיעה ההרמוניה, הנחת מהתוצר הסופי, ההשלמה והחיבור – "וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ".
ניתן לראות פירוש דומה בדברי הרש"ר הירש על משמעות השביתה בשבת והמילה "וינפש":
וינפש – "נפש" מורה על ייחודה של האישיות, על יישותו האישית של הפרט. מכאן משמעו של "הִנָפֵש": להתכנס בתוך אישיות עצמו, היפוכה של פעילות המכוונת כלפי חוץ. מכאן שמשמעו גם: לנוח ולפוש לאחר מאמץ, מילולית: לשוב אל עצמו. כאן פשוטו כמשמעו הראשוני. אין הקדוש ברוך הוא מתגלה עתה כבורא עולם, "וינפש" – כביכול התכנס בתוך עצמו והשבת שרויה בבריאה. אולם יום השבת אות הוא, כי להתכנסות זו, כביכול, לשבת זו, קדמה פעילות של בריאה.
מדברי הרש"ר עולה שמשמעות השביתה בשבת היא היכולת לספוג פנימה את תוצר מלאכתנו. היכולת להתחבר ולהתענג על עמלנו בסיפוק, לעצור לרגע את העשייה ולהתמקד בהוויה.
מהי אפוא משמעות השביתה בשנת השמיטה? תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בציווי השמיטה עצמו:
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה
לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ׃
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל־תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל׃
שנת השמיטה יוצרת מציאות של צמצום פערים חברתיים. הרכוש והנכסים הפרטיים אינם בעלי משמעות עוד, צרכי המחייה הבסיסיים אינם אמורים להוות מטרד, והחובות הכספיים שמנציחים את הפערים נשמטים. כל זאת במטרה אחת – היכולת להתחבר. כשם שבשבת אנו לוקחים הפוגה מהמרדף היום-יומי אחר הצרכים הבסיסיים, בשנת השמיטה אנו פוסקים מהמרדף אחר המעמד החברתי, ומביאים למציאות של חיבור עם הסובב, ללא חציצות.
בשנת היובל, שביתת השמיטות, מגיעים לשיא. היובל מסמל את החופש. כאשר היובל מגיע לכל אדם ניתנת האפשרות לחזור למקורותיו. להפסיק את כיוון זרימת החיים ולהתחיל מחדש. לפי המתואר בספרא, ישנו שלב ביניים בין תחילת שנת היובל ועד חזרת הנחלות ושחרור העבדים:
…וכשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שהיא מתקדשת מראש השנה,
אמר רבי יוחנן בן ברוקה: לא היו עבדים משועבדים נפטרים לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם עד שהגיעה יום הכיפורים, הגיע יום הכיפורים תקעו בשופר, חזרו שדות לבעליהם ועבדים נפטרים לבתיהם.[3]
כאשר מגיעה שנת היובל, רגע לפני ההתחלה החדשה של מסלול החיים, נדרשת שביתה נוספת שבה אין ערך למעמדות. העבדים אינם משתחררים אך הם גם אינם צריכים להשתחרר. המירוץ עוצר לרגע אחד וכולם ביחד אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. נמצאים בהווה, לומדים להתחבר לעצמנו ולאחרים. רגע לפני המירוץ החדש, צריך לעשות דבר אחד – פשוט להיות. לשמוח ברגע, לחוות מעין העולם הבא[4] רגע לפני המשך חיי העולם הזה.
בחזיונו האוטופי של ישעיהו לימות הגאולה (בפרק יא) עולה תמונה של הרמוניה. חיבור לא רק במובן של ההגשמה העצמית אלא בין כל המתחים החברתיים:
וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם׃
וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן׃
וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל־חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה׃
לֹא־יָרֵעוּ וְלֹא־יַשְׁחִיתוּ בְּכָל־הַר קָדְשִׁי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:
ההקבלה של שנת השמיטה ל'יום השביעי של העולם' נראית עכשיו מעט יותר ברורה. שנת השמיטה היא כלי לתיקון חברתי, חיבור ואהבת חינם במציאות העכשווית, להתענג על פירות הארץ מבלי שיש לנו יחס רכושני כלפיה. השבת, השמיטה והיובל, כולם יכולים לעזור לנו להיזכר מדי פעם לחיות את ההווה עד תום, לחבר בין האדם לסביבתו הקרובה ובין השכבות בעם כולו.
חלק מרכזי ממפעל חייו של אבא היה יצירת חיבורים – בין חלקי העם, בין אדם לאדם, בין הרוח והמעשה, בין הקודש והחול. הן ביוזמות ציבוריות כמו הקמת ארגון הרבנים "בית הלל" ומיזמים כדוגמת "שבת ישראלית", הן בחייו הפרטיים, כדוגמת שולחן השבת שערך. היכולת להיות 'קשוב' הייתה משמעותית בחייו של אבא. הוא תמיד השתדל לחיות את ההווה, ולחיות אותו עם חיוך.
כולי תפילה שנוכל כולנו להיות נוכחים בהווה, ולהמשיך בכך את מורשתו וצוואתו הרוחנית של אבא. לאהוב אהבת חינם, להתמקד במה שמאחד ולא רק במה שמפלג, ובשנת השמיטה ביתר שאת.
דברים אלו מוקדשים לעילוי נשמת אבי מורי, הרב רונן שמואל נויבירט, יהי זכרו ברוך.
[1]מתוך הערך 'קשיבות' בויקיפדיה: "קְשיבוּת, הידועה גם בשם מָיינְדְפוּלְנֶס (באנגלית: Mindfulness) היא תהליך פסיכולוגי של הבאת תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית לחוויות המתרחשות בכאן ובעכשיו".
[2] הגדרת העתיד כ'יום שכולו שבת' והקבלת השמיטה אליו מופיעה כבר בדברי חז"ל. כך למשל במשנה בתמיד (ז, ד) שהרמב"ן מצטט בדבריו, וכן במסכת סנהדרין צז ע"א: "אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב שנאמר וְנִשְׂגָּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא… תניא כותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת – יום שכולו שבת, ואומר כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר…"
[3] ספרא בהר, פרשה ב פרק ב.
[4] התיאור בספרא מזכיר את תיאור המדרש על העולם הבא (מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ב): "תנייא העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא פרייה ורביה ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו".