שמיטה אותנטית | יפעת נויברט

שמיטה וסביבה

שיתוף המאמר -

שמיטה אותנטית | יפעת נויבירט

לפני מספר שנים, קראתי בספרון השירים של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה "סוף והתחלה", ונתקלתי בשיר הבא:

ויסלבה שימבורסקה/כתיבת קורות חיים

מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.

הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.

מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר

.

שלחתי את השיר לאבי כיוון שידעתי שיחוש הזדהות. בשבת הסמוכה ניתחנו את השיר ודיברנו על הקשריו בחיינו. שאלנו את עצמנו מהם המניעים לבחירות שלנו, ובחנו האם אנו חיים את החיים שלנו או חיים ש"מישהו אחר" מצפה מאיתנו לחיות. לגאוותי, אבי צירף בהמשך את השיר כמקור במספר שיעורים שהעביר.

לא מעט שיחות ניהלנו בנושאים אלו, והמכנה המשותף להן היה נקודת האותנטיות, שהייתה מערכי הדגל של אבא. אבא חינך אותנו להיות עצמנו, ללא שיפוטיות, ללא צורך להרשים. ידענו שנקבל אהבה אין סופית ונטולת סייגים בלי תלות בבחירותינו, ושכל בחירה תתקבל באהבה.

יחד עם הקבלה העוטפת, חונכנו לבחינה פנימית ודיוק עצמי תמידי. כאשר הייתה לי התלבטות בעניינים מהותיים וזוטרים כאחד, אבא תמיד היה כתובת להתייעצות. בכל פעם מחדש הוא דרש ממני לחקור לעומק: מהם המניעים שלי, מדוע אני נמשכת לבחירה אחת על פני האחרת. ניתחנו את המשתנים השונים ביסודיות וזיקקנו את הבחירות וההתלבטויות.

בשיעוריו, אבא לעיתים ציטט קטעים מספריה של ברנה בראון, חוקרת פסיכולוגיה, אשר את משנתה העריך:

לקיחת בעלות על הסיפור שלנו עשויה להיות קשה, אך לא קשה כמו בזבוז כל החיים שלנו בניסיון לברוח מכך. אימוץ החולשות שלנו הוא מסוכן, אך לא מסוכן כמו הוויתור על תחושות של אהבה ושייכות – החוויות שהופכות אותנו לפגיעים ביותר. רק כאשר אנו אמיצים דיינו לחקור את הצדדים האפלים שלנו, נוכל לגלות את האור האינסופי שטמון בקרבנו. עבורי, הסיכון של איבוד האני העצמי, היה מסוכן בהרבה מהסיכון שאחרים יראו את האני האמיתי שלי. (Brené Brown, Gifts of Imperfection )

גם בתקופות מורכבות, אבא לימד אותנו לא לפחד מהצדדים היותר כואבים שלנו. למדנו ביחד לחבק את הכאב והרגשות השליליים שלנו כיוון שרק כך נוכל לחוות את עולמנו הרגשי בשלמותו. למדנו להסתכל פנימה מתוך מוכנות לגלות גם דברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, ולהישיר אליהם מבט.

לאבא היה חשוב לייצר קשר עמוק ואמיתי בתוך התא המשפחתי. בכל שבת, אבא העלה סוגיה מפרשת השבוע, וכל אחד מבני המשפחה שיתף היכן סוגיה זו פוגשת אותו ביומיום. האווירה המשפחתית הייתה כה בטוחה, כך שיכולנו לשתף את ההתלבטויות וההתחבטויות העמוקות ביותר שלנו, לצד בחירה בשתיקה מתוך ידיעה שנתקבל ללא שמץ שיפוטיות.

את הלך הדברים הללו אבא הפיץ גם במעגלים רחבים יותר. בארוחות שבת, אבא נהג לארח אנשים רבים ומגוונים מעולמות תרבותיים שונים. גם אז, התקיים שיח אותנטי סביב סוגיה מפרשת השבוע. השיח היה פתוח, מאפשר ומקבל, ונוצרו חיבורים ייחודיים ומרגשים. כולם נדבקו באווירה האותנטית ונפתחו לדבר מהלב.

החינוך שספגנו בא בהלימה לדמותו הכנה והאמיתית של אבא. אבא נהג לספר כי הוא לקח על עצמו לקבל כל החלטה וכל בחירה מתוך חיבור וקשב עצמי. הוא גם שיתף כי הגיע לאושר פנימי בחייו כיוון שזיקק את הדברים החשובים לו באמת, וחי בהתאם לכך. האותנטיות של אבא הייתה מדבקת, וכל הסובבים אותו הושפעו ממנה.

באחת משיחותנו אבא הזכיר את דברי הרב קוק, מתוך הזדהות עמוקה:

אני צריך למצוא את אושרי בקרבי פנימה, לא בהסכמת הבריות, ולא בשום קריירה איזו שתהיה. כל מה שאכיר יותר את עצמיותי, וכל מה שיותר אתיר לעצמי להיות מקורי ולעמוד על רגלי עצמי, בהכרה פנימית, הממוזגת מדיעה, הכרה, הרגשה ושירה, יותר יאיר לי אור ד', ויותר יפותחו כחותי להיות לברכה לי ולעולם (הרב קוק, ערפלי טוהר, עמוד לא)

אבא חי את חייו מתוך אותנטיות מלאה, במקוריות וללא תלות בתכתיבים חיצוניים. הדבר היה ניכר בכל החזיתות השונות בחייו.

בשנת השמיטה עם ישראל עובר תהליך אשר מסתיים בשיא של קיום מצוות הקהל במוצאיה. במעמד זה מתקהלים העולים לרגל בחג הסוכות, והתורה נקראת בפניהם. זהו רגע עוצמתי של התעלות רוחנית, התחזקות, תחושת קרבה וחיבור. מעמד זה לא היה מתאפשר אלמלא ההכנה הארוכה והמעמיקה של שנת השמיטה. בשנה זו, אנו נדרשים לשחרר מעט מהאחיזה באלמנטים חומריים, ולנצל את פסק הזמן ממירוץ החיים לשם חשבון נפש. שנת השמיטה גם דורשת להפקיר את יבול השדה שלנו ולאפשר לכל הבאים ליהנות ממנו. מצוה זו מעבירה אותנו תהליך נפשי. מתוך הקבלה הפיזית של באי השדה, אנו פותחים את הלבבות לקבלת הזולת. רק אחרי תהליך זה, העם יכול להגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה הראויה למעמד ההקהל.

ברוח אישיותו הייחודית של אבא, אאחל שניכנס לשנת השמיטה מתוך שמיטת המחסומים החיצוניים שלנו, וקבלת האומץ להיות מי שאנחנו, שנלמד לעשות הפסקות בתוך שגרת החיים המטורפת ונדייק את עצמנו יותר. שנה של תקשורת, שיח פתוח, מאפשר ונטול שיפוטיות. שנה שבה נצליח לפתוח את הלב לאהבת הזולת ושנזכה להגיע לשמחה אמיתית ופנימית.

לקריאה נוספת -

שמיטה ישראלית | הרב זאב וייטמן

06.06.2021

מה עניין שמיטה אצל קורונה וסביבה? | רונן לוביץ

06.06.2021

שבת הארץ? שבת לה'? שבת לכם? | הרבנית רחל קרן

06.06.2021

חזרה לכל המאמרים בנושא שמיטה וסביבה

שיתוף המאמר -

דילוג לתוכן