ימי הלאום, גלות וממלכתיות

מפגש מס' 4 של משואות – בית המדרש המשותף של בית הלל ודרור ישראל.

קיימנו סיור בשביל הממלכתיות ופגשנו הכרעות מרכזיות של דוד בן גוריון שעיצבו את הממלכתיות הישראלית.

הממלכתיות היא המושג שטבע בן גוריון בתקופת המעבר של עם ישראל מקיום גלותי נטול מסגרות לאומיות ממשיות למסגרת של מדינה מודרנית. זה לא מעבר מובן מאליו, עבור עם שתרבותו ומורשתו התעצבו במידה רבה בתנאי גלות ללא מולדת קונקרטית וללא מעטפת שלטונית מעשית של הלאום. 

למדנו על כך שבן גוריון הבין את האתגר ביצירת כל המוסדות הממלכתיים מיסודם, התגייס אליו וגם האמין בצביון יהודי במדינה. 

לאחר הסיור, נעיין במספר נקודות מבט הנוגעות לשאלה מה קורה ליהדות במעבר מקיום גלותי על-טריטוריאלי לקיום מדיני קונקרטי?

זוהי שאלה משמעותית כי אין תקדים לעם ששרד גלות ארוכה ושמר על לכידות הזהות והמורשת, ואין תקדים להקמת מסגרת מדינית ותפקודית לעם שהתקיים בלעדיה זמן ארוך.

א. המבנה השלטוני בתנ"ך

לעם היהודי לא היתה מסורת חיה של קיום שלטוני, מדיני ואזרחי. אם רוצים להקים מדינה שתהיה בעלת צביון יהודי, קשה למצוא הנחיות רלוונטיות ממקורותינו שכאמור נוסחו במידה רבה בקיום הגלותי. הנה חלק מספר דברים שעוסק בשלטון הרצוי ובמוסדותיו:

1. ספר דברים, פרק דברים יז

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכׇל־שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק׃ 

לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם׃ 

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ…

…כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין־דָּם  לְדָם בֵּין־דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ׃ 

וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט׃ 

וְעָשִׂיתָ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן־הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ׃ 

עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל׃ 

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל־הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת־ה' אֱ-לֹהֶיךָ אוֹ אֶל־הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל׃ 

וְכׇל־הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד׃     

כִּי־תָבֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכׇל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי׃ 

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נׇכְרִי אֲשֶׁר לֹא־אָחִיךָ הוּא׃ 

רַק לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים וְלֹא־יָשִׁיב אֶת־הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד׃ 

וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד׃ 

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם׃ 

וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם׃ 

לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל׃ לֹא־יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כׇּל־שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן׃ 

וְנַחֲלָה לֹא־יִהְיֶה־לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לוֹ׃

• מהן רשויות השלטון השונות ומה האיזונים ביניהן?
• מה יש בהנחיות לרשויות בפסוקים שאין לנו היום במבנה השלטוני הישראלי? ומה יש לנו היום שאינו נמצא בפסוקים?
• מה נקודות הדמיון בין המבנה השלטוני הישראלי למבנה השלטוני המתואר בספר דברים?

ב. שלילת שלילת הגלות

כעת נפגוש את נקודת המבט המבחינה בין הקיום היהודי לקיום מדיני "רגיל", ומבקשת לשמר את הייחודיות הזו. זוהי נקודת מבט שבוטאה על ידי הוגים רבים בגוונים שונים, הבאנו כאן דוגמאות מעטות.

2. פרנץ רוזנצווייג ("כוכב הגאולה" עמ' 324-325)

בין עמי העולם העם היהודי הוא, כפי שהוא מכנה את עצמו מדי שבת בשבתו כשהוא מִתעלה אל פסגת חייו: 'גוי אחד בארץ'. אומות-העולם – לא די להן בקרבת-הדם; נועצות הן את שורשיהן לתוך לילה של האדמה, שהיא עצמה מתה אך משפיעה חיים, ומאורך ימיה שלה נוטלות הן ערוּבה לאורך ימיהן שלהן. בקרקע ובשליטה בו נאחז רצון-הנצחיות שלהן. למען אדמת המולדת נשפך דם בניהן; שאין הן בוטחות  בשותפות החיה של הדם עד שלא תהיה מעוגנת ביסוד האיתן של הקרקע. 

אנו לבדנו בטחנו בדם ונטשנו את הארץ; וכך חסכנו את תמצית-החיים היקרה שנתנה לנו ערובה לנצחיותנו, ואנו לבדנו מכל משפחות האדמה ניתקנו חיוּת שלנו מכל חיבור עם המת. שאמנם מזִינה האדמה, אך גם כוֹבלת, ומקום שאומה אוהבת את אדמת המולדת יותר משהיא אוהבת את חייה, תמיד תלויה עליה הסכנה – והיא התלויה על צווארם של כל גויי הארץ – שאם כי תשעה מונים תציל אהבה זו את קרקע המולדת מכף האויב ואת חיי האומה אף עִמה, הרי בפעם העשירית יישאר מה שאהוב-יותר, הקרקע, וחייה של האומה עצמה עליו יסוּפו.

3. יהודה לייב מגנס (ככל העמים? – בקובץ "הרעיון הציוני", עורך: א' הרצברג עמ' 343, כתר 1970)

הרבה מהתיאוריה של הציונות עסקה בעשיית היהודים לעם "נורמלי" בארץ ישראל "ככל גויי הארצות ומשפחות האדמה". החֵפץ לכוח ולכִבוּש הוא נורמלי לכאורה בהרבה אנשים וקבוצות, ואנו שהיו מושלים בנו בכל מקום, הלא צריכים להיות המושלים כאן; אנו שהיינו מועט בכל מקום הלא צריכים להיות הרוב כאן. מכאן הרצון לכוח, למדינה, לצבא, לגבולות…

היינו בגולה, עתה הננו אדונים במולדתנו. צריכה שתהא לנו מולדת, ועלינו לעורר את רגשות הגאווה, הכבוד, הזוהר, שהם חלק מקניינה של הפטריוטיות הנאציונליסטית הרגילה. כשאנו עומדים לפני סכנה זו מתעוררת המחשבה על המקוריות וההכרה העצמית המתבטאת בפסוק התפילה שבו אנו משבחים לאדון הכל "שלא שם חֵלקנוּ כָהֶם וגוֹרלנו כּכָל המוֹנָם".

4. הרב שמשון רפאל הירש, פירוש לספר בראשית

 שאיפת אומה "לעשות לה שם" ולהרבות את כבודה הלאומי – היא קץ לכל ייעוד מוסרי; מידת רדיפת הכבוד נחשבת חסרון ליחיד – ומעלה לציבור; והיא החותרת תחת אושיות כל מוסר – של הפרט ושל הכלל. הלאומיות כשלעצמה היא אנטי מוסרית 

• מה הסכנות מהן חושש כל אחד מההוגים שצוטטו כאן?
• מה האיכויות היהודיות היחודיות שהם מציינים, והאם הן נובעות מהקיום הגלותי?
• האם אתם מזדהים עם דבריהם?

ג. מדינת ישראל כאידאל דתי

הוגים אחרים הציגו נקודת מבט הפוכה, שראתה במדינה היהודית קיום יחודי של מסגרת מדינית שמבטאת אידאל דתי. הבולט מביניהם הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהצעתו נחשבת לאחד מיסודות ההשקפה הדתית-לאומית (וגם נתונה במחלוקת פנימית בין המחזיקים בהשקפה זו).

5. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים א, קפו 

אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.

6. הרב יחיאל יעקב וינברג (שרידי אש), 'לפרקים', עמ' שע"ח-שע"ט

צורת חיינו בגלות שונה היא תכלית השינוי מזו שבעבר, בשבתנו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. חיינו אז לא היו רק חופשיים במשמעותם המדינית, אלא גם שלמים ותמימים עם עצמם. אין רפיון ואין קרע בין הצד המוחשי ובין הצד הרוחני שבחיים. חיי חול וחיי קודש שבדת התלכדו לחטיבה אחת יחידה ומיוחדת, אלה ואלה דברי א-לוקים חיים … התגלתה והתגשמה באומה הישראלית אז תורת אמת תורת האחדות … ואולם מיום שגלינו מארצנו נפגמה התאמה זו בנשמת ישראל … הרגש הדתי חדל לינוק במישרים ובחיוב מרגש החיים, ורק ברגש פחד המוות ובמה שיבוא אחריו היכה את שורשיו. פסקה מישראל השמחה השלימה שמקורה בתום ההתאמה שבין הנפש ובין החיים.

… עובדה מעציבה זו של התפלגות החיים לשני תחומים, תופעה המייצגת את כל מרירות הגלות, התפלגות זו ששללה מחיינו את כל אפיים הטבעי והלבישה אותם אדרת נזירים וסגפנות זרה כל כך במהותה לרוח ישראל.

7. הרב יעקב אריאל

החזרה לציון אחרי אלפיים שנות גלות מבטאת ללא ספק מהפך במעמדו של עם ישראל. עידן הגלות הסתיים, ובאה שעת פקידה. הגאולה החלה. לכן אין עוד מקום לחיים יהודיים בגולה, ויש לפתחם אך ורק בא"י. 

…משמעותה של תורת ארץ ישאל היא תורת ה' תמימה. בגלות לא ניתן היה לקיים את כל מצוות התורה. רק בארץ תורת ה' היא תורה תמימה. תמימות זו אינה רק כמותית, אלא גם איכותית. לא רק המצוות התלויות בארץ, אלא גם מצוות מלכות ומדינה. הרחבת תחומי המשפט הן במסגרת הפרט, והן, וכאן עיקר החידוש, במסגרת הכלל. ערבות הדדית ואחריות חברתית, מידות טובות ושאיפות רוחניות נעלות. כל אלו מחייבים לימוד תורה בהיקף ובעומק, בהלכה ובאמונה על כל זרמיהן ורובדיהן, ויחס נאות בין לומדי תורה לבין העוסקים בדרך ארץ.

• מה עשויה מדינה יהודית לאפשר, לפי כל אחד מהוגים אלה?
• האם המציאות של מדינת ישראל מתאימה להשקפות אלה, לדעתכם?
• האם מדינת ישראל היא מדינה רגילה או יוצאת דופן לדעתכם? ובמה?

ד. אמביוולטיות

כעת נטעם מנקודת מבט אמביוולנטית לגבי מדינת ישראל כמדינה יהודית – נקודת מבט שמשלבת בין החשש שמדינת ישראל עלולה לגבות מחיר מהאופי היחודי של הקיום היהודי ובין המבט החיובי על קיום מסגרת מדינית ואזרחית לעם ישראל.

8. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, אברהם העברי, בתוך "חמש דרשות"

כנראה המונח "העברי" אוצר בקרבו יותר מציון גיאוגרפי. […] יהודי חי לא רק בעבר אחד, אלא בשני העברים של הנהר בעת ובעונה אחת. אברהם לא נעקר מעולם בשורשו מהמקום בו כרת ברית עם בורא העולם וקיבל עליו את השליחות לאנושות. כאשר עבר את הנהר לארץ חדשה, היה לאזרח נאמן שלה. הוא השתתף בכל השטחים של חיי היצירה. […] אולם בעת ובעונה אחת היה גר גם בעבר הנהר, באותם המרחבים בהם ה' והוא נפגשו, מאותם מרחקים לקח אברהם איתו משהו: את החזון של בורא העולם, של סדר עולם חדש ומוסר חדש. […]

תשאלוני: מהו היחס של האורתודוקסיה למדינת ישראל? אינני יכול לדבר בשם כולה; כעת אני מדבר בשמי, אך דומני כי רבים יסכימו אתי. ודאי שיחסנו הוא חיובי; האם אפשר שיהיה אחרת? איזה יהודי מאמין יכול להיות נגד ישראל? […]

אולם המדינה היא רק גדה אחת מהנהר; הנהר של הקיום היהודי יש לו גדה שנייה; מעבר לגדה ההיא עומדים דורות של חכמי המסורה, דורות שחישלו את קיום הגבורה שלנו, את מידת הגבורה; דורות שקידשו בדמם את קיומנו. […] לאותם הדורות שעומדים בעבר הנהר שייכים נשמתנו, לבנו.

בכל לבנו מעריכים אנו את המדינה, מתפללים לשלומה, שולחים אליה את בנינו ועומדים מאוחדים להגן עליה. אבל אין היא הטוב העליון. […] יסוד היסודות של קיומנו הוא אותו עבר הנהר המסמל את האומה בעימות שלה עם בורא העולם ועם דרך החיים המיוחדת שלה. לעתים תכופות מתפלל אני שיעלה בידנו לבנות את הגשר הפלאי בין עבר הנהר המדיני הממלכתי, שבו נמצאת המדינה, ועבר הנהר הרוחני המטפיזי, שם האומה מתייחדת עם בוראה. לו תפילה זו הייתה מתקבלת, היתה הקדושה של אותו עבר הנהר המיסטי אופפת את המדינה, ושני עברי הנהר היו משתפכים לקיום היסטורי-דתי נהדר אחד.