לפני כארבע וחצי שנים, במסע בית הלל, ישבנו בגלריה שמציגה אמנות חרדית ושמענו על תהליכי שינוי בחברה החרדית.
לפני ארבע שנים, בכנס "מקשיבים ועושים", דיברנו על הצורך להושיט יד ל"חלקים הנעים" במגזר החרדי.
לפני כשלוש שנים, בתקופה סוערת ומקוטבת, הקמנו קבוצת שיח בין רבנים ורבניות מבית הלל ובין חרדים וחרדיות, לדבר ולשמור על היכרות וקשר.
לפני כשנתיים, תוך כדי המלחמה, התחלנו לבנות את מה שלימים קיבל את השם "נועדו": מסע משותף של דתיים וחרדים, נשים וגברים, סביב סוגיות ישראליות.
המסע אל המסע כלל את גיוס המשאבים, קבלת החלטות מעצבות לגבי המבנה והתוכן, התייעצויות רבות, איתור משתתפים ומשתתפות מתאימים ועוד.
השבוע התקיים מסע "נועדו" הראשון. יומיים סך הכל, אבל איזה יומיים! יומיים של מפגש אינטנסיבי, חשוף, כאוב וגם מרומם עם אחים ואחיות במיקומים שונים במגזר החרדי.
המסע שעל פני השטח עבר בנווה צדק, שם פגשנו כמה יסודות של שאלות זהות שמהדהדות בישראליות עד היום, והתרגשנו מבתי כנסת שניצלו מהריסה. המשכנו לדרום תל אביב, שם התארחנו בבית הכנסת של חברנו הרב אשר משולם ושמענו מגוון קולות מהקבוצה ומחוצה לה. למחרת ביקרנו בעוטף עזה וסיירנו במוזאון יד מרדכי, המחייה את יהדות פולין שבין המלחמות ואת המרד בגטו ורשה. הגענו לרמלה למפגש עם מינו אבו-לבן, אותו פגשנו גם במסע בית הלל למי שזוכר, לשיחה על רב-תרבותיות ואחריות מנהיגותית.
המסע שמתחת לפני השטח עבר בין היכרות מחממת לב עם אנשים נפלאים, ובין מחלוקות עמוקות וכעסים עזים. השיחות היו גלויות והרגשות היו סוערים, ומאידך היתה תחושת אחריות וחיבור מאוד יקר. כשהיינו חייכניים ונינוחים רצינו לגעת בזרמי העומק ולפגוש את חילוקי הדעות, וכשפגשנו אותם הרגשנו לפעמים שהם מציפים אותנו וכמעט שוברים את ספינתנו הקטנה. חיפשנו את הקו הדק המפריד בין כאב לכעס, חיפשנו את הרצון המשותף לחזק את העם והתורה בדרכינו השונות, וחיפשנו את ההכרה ההדדית שכל אחד ואחת פועלים למלא את שליחותם המנהיגותית באמונה ובאהבה.
בסוף, אכן מצאנו.
ומצאנו גם חברים וחברות שחולקים איתנו את המחויבות למחשבה עמוקה, להתייצבות בפני שאלות, להקשבה הדדית עמוקה ומפרה.
קראנו למסע "נועדו" בעקבות הפסוק "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו". ההבנה שבבסיסו היא שכולנו כאן כדי להישאר, אנחנו הולכים יחד בדרך הקשוחה והמפתיעה של התקופה שלנו, יש לנו מחויבות משותפת לנשיאת התורה בדור הזה וכנראה נועדנו ללכת יחד. הפסוקים הסמוכים לפסוק הזה שואלים בין השאר אם ישמע שופר בעיר ועם לא יחרדו, ואם ציפור תיפול אם מוקש אין לה. הרגשתי לאורך המסע שכולנו שומעים את השופר בעיר ונחרדים, ומתוך כך מחפשים את הדרך "לשתף נפשיה בהדי ציבורא" כפי שמדריך אביי לגבי תפילת הדרך. וכולנו מתפללים שציפור נפשנו, התורה והאמונה, לא תיפול במוקשים הרבים שמסביב אלא תפרוש כנפיים ותגביה עוף.
____________
מתוך משובי המשתתפים במסע נועדו:
"למרות הקושי, אני מלאת הודיה על המפגש שנוצר.
אמנם יצאתי בתחושה שהמרחק בחשיבה ובהנחות היסוד שלה רב ורחוק מאד מגישור, אבל אני מאמינה בדרך.
אני מבינה שהשיח הזה לא יכול היה שלא לעבור דרך נקודות הכאב, אבל מאד הייתי רוצה להמשיך מהן הלאה.
הלוואי ונוכל ללמוד תורה יחד. לשוחח בעבודת ה'. לנסות למצוא לא רק את הפער אלא גם נקודות של הבנה".
"לצד מסע טוב, היה זה מסע כבד מנשוא. נשאלנו בסבב שלקח יומיים ונקטע מאות פעמים בתגובות כואבות וזועמות, מה הכאב שאתה מביא… בכיתי. אני בוכה שוב בעת כתיבת שורות אלו כשאני נזכר … היתה כאן חווית הקשבה עמוקה, אמפטית, אכפתית – וסיוע ממשי, הבהרה והסברה".
"השבוע נועדנו וסיירנו יחד במסע מרגש ומעשיר מטעם ארגון *רבני בית הלל, ארגון יקר שמקרב את התורה לעם ומקדם דיאלוג פורה בין חלקים שונים בעם ישראל. שם זכיתי להכיר מקרוב רבנים ורבניות נפלאים, שחולקים חזון משותף של **בניית גשרים ופחות חומות* – גישה שמאפשרת שיח אמיתי ואחראי, גם מול חילוקי דעות עמוקים… למדתי להבין לעומק את הצד השני, חידדתי את תפיסותיי שלי, והרגשתי התקרבות טבעית לקהילה הדתית-לאומית – מרחק גדול יותר, לצערי, מהאוכלוסיות הקיצוניות בצד החרדי. כל זאת בזכות הרב מאיר והרבנית שלומית, שהובילו את המסע הזה בהדרכה מקצועית, רגישה ומעוררת השראה. הם יצרו מרחב בטוח ומחכים ששינה פרספקטיבה והותיר חותם עמוק בלב. תודה ענקית על יוזמה כזו – מקווה להשתתף בעוד כאלה!"
"הרגשתי, כאדם פרטי וכרב, שניתנו לי הקשבה שמחזקת לב כואב ודואב, וכלים שיסייעו לעתיד יותר מתוקשר ומתווך.
לא תמו האתגרים… הבהרת השוני הדגישה את התלות וההדדיות בין המגזרים, את הגשרים בין העולמות, ולמה דווקא הם מייצרים כאב ואכזבה מול אי נשיאה בנטל ההגנה על האומה. שותפו סיפורי המשפחה, אם נפילת האח ואם נפילת אחיין, ענקי תורה ודעת ולב. אכן, סוף סוף כאחים, לב כולנו בכה יחד".
"למרות הקושי והסערה – זו הייתה חבורה, וזו הייתה הליכה משמעותית ביותר. על כך אני רוצה להודות לך מקרב לב. תודה לכל השותפים על הכנות, על הסיפורים האישיים ועל התובנות שיישארו איתי זמן רב".
"המסע טלטל אותי בין תקווה שהתקשורת אפשרית ובין תסכול; בין אחווה ובין ניכור. שמעתי מילים היוצאות מתהומות לב וראיתי שהן נוגעות בלבבות, ואחרות שיצאו ממעמקים ונהדפו במחי הלצה. היו רגעים חשובים של מגע חשוף, שחלקם לא היו קלים, והיו גם זמני החמצה. בעיקר שמחתי לעמוד מול אתגרי פתיחת הלב מול מה שהוא זר לי".
"מהמפגש הזה יצאתי עם תובנות רבות.
אחת התובנות היא – כמה גדול המרחק. דימיתי, או קיויתי שהמחויבות של כולנו לעולם של תורה היא גשר יציב ואיתן ומחבר. גיליתי – שאמנם הגשר קיים, אבל הוא מגשר על מרחק מאד מאד גדול.
תובנה נוספת היא – שהמרחק הגדול הזה יסודו בכאבי אמת. … ועם כל הקשיים אני רוצה לציין שהנסיון הזה הוא בעל חשיבות רבה ביותר… על כן נראה לי שהמשך הכרחי. התחלנו בבניה של גשר, בינינו. לא כ"נציגים" של מגזר, אלא כפרטים אשר יכולים להוביל מהלכים של בניה וחיזוק גשרים וקשרים, של יצירת חיבורים אמיתיים".