מה יעשה אדם לנוכח חורבן?

מפגש מס' 7 של משואות – בית המדרש המשותף של בית הלל ודרור ישראל.

עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם (בבלי גטין נה: -נז:)

סיפור קמצא ובר קמצא המופיע כאן (ולא בשלמותו!) מתאר את הכרוניקה של חורבן בית שני באוסף סצנות המציגות את ירושלים השסועה על דמויותיה ומאבקיה בימים שקדמו לחורבן. 

קראו את הסיפורים השונים, ודונו בשאלות:

– מבין הדמויות השונות מי נושאים באחריות להתדרדרות ומי מנסים להרגיע?

– האם היו שלבים בהם ניתן היה לעצור את התהליך? 

– כיצד אמור הפסוק "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" להסביר את החטא השזור לאורך הסיפורים?

1. אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד)?

עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם,

עַל תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגוֹלֶת חָרַב הַר הַמֶּלֶךְ,

עַל יָתֵד שֶׁל מֶרְכָּבָה חָרְבָה בֵּיתָר.

2. "עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם" –

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ קַמְצָא

וְשׂוֹנְאוֹ – בַּר קַמְצָא.

עָשָׂה סְעוּדָה.

אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא.

הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶת בַּר קַמְצָא.

בָּא וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב.

אָמַר לוֹ: הֲרֵי שׂוֹנֵא אַתָּה לִי, וּמָה לְּךָ כָאן?

עֲמֹד וָצֵא!

אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּבָאתִי – הַנִּיחֵנִי,

וְאֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָל מָה שֶׁאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה.

אָמַר לוֹ: לֹא.

– אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי חֲצִי סְעוּדָתְךָ…

– לֹא!

– אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָל סְעוּדָתְךָ.

– לֹא!

תְּפָסוֹ בְּיָדוֹ, הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ.

3. אָמַר בַּר קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים

   וְלֹא מִחוּ בוֹ – מִכְּלָל שֶׁנוֹחַ לָהֶם.

   אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

   בָּא וְאָמַר לוֹ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְךָ הַיְּהוּדִים.

   אָמַר לוֹ: – מִי יֹאמַר?

   אָמַר לוֹ: שְׁלַח לָהֶם קָרְבָּן וְתִרְאֶה אִם    יַקְרִיבוּהוּ.

   הָלַךְ וְשָׁלַח בְּיָדוֹ עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ.

   בַּהֲלִיכָתוֹ הֵטִיל בּוֹ (בַּר קַמְצָא) מוּם בְּנִיב    שְׂפָתַיִם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים – בְּדֻקִין שֶׁבְּעַיִן    (בְּעַפְעַפַּיִם), מָקוֹם שֶׁלָּנוּ הֲרֵי הוּא מוּם וְלָהֶם    אֵינוֹ מוּם.

4. אָמְרוּ חֲכָמִים לְהַקְרִיבוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם    מַלְכוּת;

   אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס:

   יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִים קְרֵבִים לַמִּזְבֵּחַ.

   אָמְרוּ לַהֲרֹג אֶת בַּר קַמְצָא, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וִיסַפֵּר  לַמֶּלֶךְ.

   אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה:

   יֹאמְרוּ: מֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים – יֵהָרֵג.

5. אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ (= ענוות יתר, יראת השמים) שֶׁל רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהֶגְלַתְנוּ    מֵאַרְצֵנוּ.

6. עָלָה עֲלֵיהֶם נֵירוֹן קֵיסָר.

   כְּשֶׁהִגִּיעַ זָרַק חֵץ לְמִזְרָח – וְחָזַר וְנָפַל    בִּירוּשָׁלַיִם; לְמַעֲרָב – חָזַר וְנָפַל בִּירוּשָׁלַיִם,    וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם.

   אָמַר נֵירוֹן קֵיסָר לְתִינוֹק: פְּסוֹק לִי פְּסוּקְךָ.

   אָמַר לוֹ: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי    יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל כה, יד) –

   אָמַר נֵירוֹן קֵיסָר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַחֲרִיב בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר לְקַנֵּחַ יָדוֹ בִּי!

   בָּרַח וְהָלַךְ וְנִתְגַּיֵר, וּמִמֶּנּוּ יָצָא רַ' מֵאִיר.

7. עָלָה עֲלֵיהֶם אֶסְפַּסְיָנוֹס קֵיסָר,

   בָּא וְצָר עַל יְרוּשָׁלַיִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.

   הָיוּ שָׁם שְׁלוֹשָׁה עֲשִׁירִים: נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ וּבֶן צִיצִית הַכְּסָת (…)

   אֶחָד אָמַר: אֲנִי אֲפַרְנֵס בְּחִטִּים וּשְׂעוֹרִים,

   וְאֶחָד אָמַר – בְּיַיִן וּבְמֶלַח וּבְשֶׁמֶן,

   וְאֶחָד אָמַר – בְּעֵצִים.

   (…) פָּתְחוּ אֶת אוֹצְרוֹתֵיהֶם וְנִמְצָא בְיָדָם כְּדֵי פַּרְנָסַת עֶשְׂרִים שָׁנָה וְאַחַת.

8. הָיוּ שָׁם בִּרְיוֹנִים.

   אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: נֵצֵא וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עִם הָרוֹמִיִּים; לֹא הִנִּיחוּם, וְאָמְרוּ לָהֶם: נֵצֵא וְנַעֲשֶׂה מִלְחָמָה עִמָּהֶם.

   אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: לֹא יַעֲלֶה בְיָדֵנוּ כְּלוּם.

   עָמְדוּ (הַבִּרְיוֹנִים) וְשָׂרְפוּ אוֹתָם הָאוֹצָרוֹת שֶׁל חִטִּים וּשְׂעוֹרִים – וְגָבַר הָרָעָב בָּעִיר.

9. מָרְתָא בַּת בַּיְתוֹס – הָעֲשִׁירָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיְתָה.

   שִׁגְרָה שָׁלִיחַ וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי סֹלֶת.

   עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה הַסֹּלֶת.

   בָּא וְאָמַר לָהּ: סֹלֶת אַיִן, פַּת נְקִיָּה יֵשׁ.

   אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא.

   עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה אַף זוֹ.

   בָּא וְאָמַר לָהּ: פַּת נְקִיָּה אַיִן, פַּת קִיבָר יֵשׁ,

   אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא.

   עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה אַף זוֹ.

   בָּא וְאָמַר לָהּ: פַּת קֵיבָר אַיִן, קֶמַח שְׂעוֹרִים

   יֵשׁ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא.

   עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכַּר אַף זֶה.

   חָלְצָה נְעָלֶיהָ וְאָמְרָה: אֵצֵא וְאֶרְאֶה, שֶׁמָּא

   אֶמְצָא דָבָר לֶאֱכֹל.

   נִטְפְּלוּ גְלָלִים בְּרַגְלָהּ וָמֵתָה.

   קָרָא עָלֶיהָ רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: "הָרַכָּה בְךָ

   וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל

   הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ" (דברים כח, נו).

10. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: גְּרוֹגֶרֶת שֶׁל רַ' צָדוֹק אָכְלָה

    וְנֶאֶנְסָה וָמֵתָה.

    וּבִשְׁעַת מִיתָתָהּ הוֹצִיאָה כָּל כַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ

    וּזְרָקָתָם לַשּׁוּק, אָמְרָה: אֵלּוּ לָמָּה לִי?

    וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ… לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה'" (יחזקאל ז, יט).

11. גְּרוֹגֶרֶת שֶׁל רַ' צָדוֹק מַהִי? רַ' צָדוֹק יָשַׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּתַעֲנִית שֶׁלֹּא תֶחֱרַב יְרוּשָׁלַיִם, וְכָל מָה שֶׁאָכַל הָיָה נִרְאֶה מִבַּחוּץ.

    כְּשֶׁבָּא לְהַבְרוֹת עַצְמוֹ הֵבִיאוּ לוֹ גְּרוֹגָרוֹת וְהָיָה מוֹצֵץ מֵימֵיהֶן וְזוֹרְקָן.

12. אַבָּא סִיקָרָא בֶּן בַּטִּיחַ, רֹאשׁ בַּרְיוֹנֵי יְרוּשָׁלַיִם, בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה.

    שָׁלַח לוֹ רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בּוֹא אֶצְלִי בְּצִנְעָא.

    בָּא.

    אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: עַד מָתַי אַתֶּם עוֹשִׂים כָּךְ

    וּמְמִיתִים אֶת כָּל הָעוֹלָם בָּרָעָב?

    אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה? אִם אֹמַר לָהֶם דָּבָר יַהַרְגוּנִי.

    אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: רְאֵה לִי תַּקָּנָה שֶׁאֵצֵא מִכָּאן, אֶפְשָׁר שֶׁתְּהֵא הַצָּלָה מוּעֶטֶת.

13. אָמַר לוֹ אַבָּא סִיקָרָא: עָשִׂינוּ בֵינֵינוּ שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם מִכָּאן אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מֵת.

    אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הוֹצִיאוּנִי בִּדְמוּת מֵת.

    אָמַר בֶּן בַּטִּיחַ: עֲשֵׂה עַצְמְךָ חוֹלֶה וְיָבוֹאוּ הַכֹּל לְבַקֶּרְךָ,

    וְהָבֵא דָּבָר שֶׁל סִרְחוֹן וְהַנַּח אֶצְלְךָ,

    וְיִהְיוּ אוֹמְרִים: "מֵת רַ' יוֹחָנָן!"

    וְיִכָּנְסוּ תַּלְמִידֶיךָ וְיִשְׂאוּ אֶת אֲרוֹנְךָ וּבְנֵי אָדָם אֲחֵרִים לֹא יִשָּׂאוּהוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בְּגוּפְךָ שֶׁהוּא קַל, 

– שֶׁהֲרֵי הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהַחַי קַל מִן הַמֵּת.

14. עָשָׂה רַ' יוֹחָנָן כָּךְ.

    שָׁלַח וְקָרָא לְתַלְמִידָיו רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ,

    אָמַר לָהֶם: בָּנַי!

    עִמְדוּ וְהוֹצִיאוּנִי מִכָּאן.

    עֲשׂוּ לִי אָרוֹן וְאֶשְׁכַּב בְּתוֹכוֹ.

אָחַז רַ' אֱלִיעֶזֶר מֵרֹאשׁוֹ וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ מֵרַגְלָיו. 

הָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ עַד שְׁקִיעַת הַחַמָּה, עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם.

אָמְרוּ לָהֶם הַשּׁוֹעֲרִים: מִי הוּא זֶה?

אָמְרוּ לָהֶם: מֵת הוּא. וְכִי אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאֵין מְלִינִין אֶת הַמֵּת בִּירוּשָׁלַיִם?

בִּקְשׁוּ לִדְקֹר בְּגוּפוֹ שֶׁל הַמֵּת:

אָמַר לָהֶם: יֹאמְרוּ: רַבָּם דָּקְרוּ!

בִּקְשׁוּ לְדָחֳפוֹ

– אָמַר לָהֶם: יֹאמְרוּ: רַבָּם דָּחֲפוּ!

– פָּתְחוּ לוֹ הַשַּׁעַר וְיָצָא.

הָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל אֶסְפַּסְיָנוֹס.

פָּתְחוּ הָאָרוֹן וְעָמַד לְפָנָיו.

אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, הַמֶּלֶךְ! שָׁלוֹם עָלֶיךָ, הַמֶּלֶךְ!

אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס: חַיָּב אַתָּה שְׁתֵּי מִיתוֹת, אַחַת, שֶׁאַתָּה קוֹרֵא לִי מֶלֶךְ, וַאֲנִי אֵינִי מֶלֶךְ;

וְעוֹד, אִם מֶלֶךְ אֲנִי – עַד עַכְשָׁו מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶצְלִי?

אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: שֶׁאָמַרְתָּ "לֹא מֶלֶךְ אֲנִי" –

בֶּאֱמֶת מֶלֶךְ אַתָּה,

שֶׁאִלְמָלֵא הָיִיתָ מֶלֶךְ לֹא נִמְסְרָה יְרוּשָׁלַיִם

בְּיָדֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל" (ישעיה י, לד),

וְאֵין אַדִּיר אֶלָּא מֶלֶךְ;

וְשֶׁאָמַרְתָּ "אִם מֶלֶךְ אֲנִי – מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶצְלִי עַד עַכְשָׁו?"

– בַּרְיוֹנִים שֶׁבָּנוּ לֹא הִנִּיחוּנִי.

16. אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס: אִלּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ – לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן?

– שָׁתַק רַ' יוֹחָנָן.

(קָרָא עָלָיו רַב יוֹסֵף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים רַ' עֲקִיבָא: "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" (ישעיה מד, כה) –

הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ: נוֹטְלִין צְבָת וּמְסַלְּקִין אֶת הַדְּרָקוֹן וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ, וְאֶת הֶחָבִית מַנִּיחִין.) (…)

17. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא שָׁלִיחַ מֵרוֹמִי וְאָמַר לְאֶסְפַּסְיָנוֹס: עֲמֹד, שֶׁמֵת הַקֵּיסָר וְנִמְנוּ גְדוֹלֵי רוֹמִי לְהוֹשִׁיבְךָ בְּרֹאשׁ. (…)

אָמַר לוֹ: וּמֵאַחַר שֶׁחֲכָמִים אַתֶּם כָּל כָּךְ – עַד עַכְשָׁו מִפְּנֵי מָה לֹא בָאתֶם לְפָנַי?

אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ?

אָמַר לוֹ: אַף אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ.

אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס לְרַ' יוֹחָנָן:

אֲנִי הוֹלֵךְ מִכָּאן וְאֶשְׁלַח אָדָם אַחֵר;

אֶלָּא בַּקֵּשׁ מִמֶּנִּי דָּבָר וְאֶתֵּן לְךָ.

אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן:

תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ,

וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל,

וְרוֹפְאִים שֶׁיְרַפְּאוּ אֶת רַ' צָדוֹק.

(קָרָא עָלָיו רַב יוֹסֵף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים רַ' עֲקִיבָא: "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" (ישעיה מד, כה) – הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ, שֶׁיַּנִּיחַ אֶת יְרוּשָׁלַיִם פַּעַם זוֹ.

וְרַ' יוֹחָנָן סָבַר, שֶׁמָּא זוֹ לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס, וְלֹא תְהֵא אֲפִלּוּ הַצָּלָה מוּעֶטֶת.)

מקורות משלימים לאגדת קמצא ובר קמצא

1. איכה רבה א,מט:

מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת בַּיְתוֹס נַחְתּוֹם שֶׁנִּשְׁבֵּית וּפְּדָאוּהָ בְּעַכּוֹ, 

זָבִין לָהּ חָלוּק אֶחָד אָזְלַת לְמִישְׁטְפֵיהּ בְּיַמָּא אֲתָא גַּלָּא וְנַסְבֵיהּ. 

זְבַנִּין לָהּ אוֹחֲרָן, אָזְלַת לְמִישְׁטְפֵיהּ בְּיַמָּא וַאֲתָא גַּלָּא וְנַסְבֵיהּ, 

בְּעוֹן עוֹד לְמִזְבַּן לָהּ אוֹחֲרִין, אָמְרָה לְהוֹן הַנִּיחוּ לוֹ לַגַּבָּאי שֶׁיִּגְבֶּה אֶת חוֹבוֹ, 

כֵּיוָן שֶׁצִּדְּקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם וְהוֹצִיא לָהּ כֵּלֶיהָ. 

מעשה במרים בת ביתוס הנחתום שנשבתה והפכה לשפחה עד שפדו אותה בעכו.

קנו לה חלוק אחד והלכה לכבסו בים – בא גל ונשאו.

קנו לה חלוק נוסף, הלכה לכבסו בים – בא גל ונשאו.

אמרה להם – הניחו לגובה החובות שיגבה ממני את חובו.

כיוון שהצדיקה עליה את הדין, רמז הקדוש ברוך הוא לים והוציא לה את בגדיה.  

• מה מבטאת שטיפת החלוק של מרים, וכיצד היא מפרשת את אבדתו החוזרת? 
• איזו תגובה לאסון מעודד המדרש?

2. מרטין בובר, מתוך שתיקה וזעקה, אביב 1944: 

אף כי איננו יודעים עדיין את ממדיה הממשיים של השואה: אין להטיל ספק, שהיא הגדולה לאין שיעור שבתולדותינו. היישוב, שהוא רשאי לראות את עצמו בימים אלה כמבוטח כלפי חוץ, מתייחס אליה ודאי לא באדישות, אבל בלי זיהוי אמיתי. כל אחד, שיש לו שם או שהיו לו שם קרובים או ידידים, חש במישרין בקורטוב ממה שמתרחש שם, כולנו יחד אין אנו , חשים בכלל כולו. חסד לנו כוח־המדמה הקולקטיבי: הכושר לשוות לנגדנו במשותף את המציאות ״שם״. יש אומרים, שטוב כך, כי מי שהיה מצייר בנפשו את המתרחש, לא היה יכול להמשיך פשוט בחייו. נכון הדבר, אבל אין פירושו, שאין עלינו להמציא מידה צנועה יותר של כושר־ציוד. הרי אין מן הראוי שנמשיך פשוט את חיינו. מן הראוי שנשזור את המתרחש בתוך חיינו. לא כדי להוציא מפינו את צווחת־הנקמה השגורה, שבה מוצאת ההתרגשות את פורקנה, אלא כדי לפעול באותו מקום, להשתתף בפעולה באותו מקום, שבו ניתן לפעול.

..

שאלתי את נפשי לפרקים אם בשעה יוצאת־מן־הכלל לא תוכל להיווצר חזית העוברת לרוחב מבעד לכל המפלגות. חזיתם של אלה, שדואגים בכל אמת לבם לישועת עמם ובלי לשים לב לפירודי התכניות בכל שאר הדברים, רוצים הם לשתף פעולה בעניין המכריע. פילוג המפלגות עובדה רבת משקל היא, שלעת עתה אין לדמותה כנעדרת מתוך חיי הציבור, אבל רצוי שיושם לה גבול. אולם קביעת גבול זה בשעה יוצאת־ מן־הכלל, קביעה שתהא נעשית על־ידי יחידים מכל המפלגות, דורשת טוהר של רגש ושל שרות אשר כנראה נדיר הוא עוד יותר ממה שהייתי סבור כשהרהרתי באפשרותו של שיתוף־פעולה. ברם, אם בכל זאת תצא אל הפועל, תהיינה לה פנים אחרות מאשר לאותן השיחות על הצלה שהשתתפתי בהן.

ובכן? אם שואלים אתם אותי בשעה מאוחרת זו, מה איפוא עלינו לעשות, אין בפי תשובה אלא אכזרית־פיכחית זו: להציל יהודים רבים ככל האפשר, להמליטם הנה או למקומות אחדים, להצילם בדרך טיפול ריאליסטי בהחלט בשאלות המעשיות השונות, בכל האמצעים העומדים לרשותנו, במקום שעוד ייתכן להציל, בזמן שעוד ייתכן להציל. יש לסלק כל רוח של מפלגתיות, של פוליטיזציה. אסור שיעמוד דבר באופקה של פעולה זו זולת חיי האלמונים שניתן להצילם. המצב, שבו תיעלם גם אפשרות פעולה זו, אפשר לראותו מראש, אם לא לפי התאריך, הרי על־ כל־פנים לפי השתלשלות הדברים. עת לשתוק ולעבוד.

• כנגד איזו תגובה לשואה יוצא בובר? מה הגורמים לתגובה זו? מה צריך לעשות אחרת?

3. יהונתן אדירי, מתוך: האירוע הסתיים, 2026: 

שני הרגעים המכוננים ביותר בתולדות הזהות היהודית היו קריסת בית המקדש השני והשואה. בשניהם עמד העם היהודי מול קריסה בלתי נתפסת של זהותו הישנה, שהתרחשה בעקבות התבססותן של פרדיגמות שתם זמנן. בשני המקרים, קמו לעם היהודי נביאים שיזמו אתחול רוחני נועז. רבן יוחנן בן זכאי ביקש את יבנה וחכמיה, ואילו הרצל ביקש מדינה יהודית. בעקבותיהם הגיעו חלוצים, מחכמי יבנה ומובילי הגלות היהודית ועד בן גוריון, שתרגמו את הרעיון המהפכני לחיים עצמם. הטענה העולה מתוך נקודת המבט הזו היא שהזהות היהודית איננה זהות מהותנית, אלא זהות דינמית, אלסטית, שמבוססת על הרס יצירתי. יש בה יסוד של המשכיות, אך גם יסוד של קיטועים, התפרקות ובנייה מחדש לאחר שמבנים קודמים התפרקו או הפסיקו לעבוד. בניגוד לתפיסת העולם החרדית, היהודית לא שרדה מפני ששמרה בקנאות על הדרך הסלולה, אלא מפני שידעה מתי הגיעה הזמן לעזוב את התפיסות הישנות, לפרק את הזהות שהפכה לבלתי רלוונטית, ולהיבנות מחדש. 

• איך מתייחס אדירי לחורבן? אלו מעשים נדרשים לאור תפיסה זו? 

4. עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה / אלחנן ניר 

עַכְשָׁו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה 

אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה. 

עַכְשָׁו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק 

אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה 

וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת 

וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁו 

חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה 

וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ 

וְלֵאָה גּוֹלְדְּבֵּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ 

וְאָמָּנוּת חֲדָשָׁה וְשִׁירָה חֲדָשָׁה 

וְסִפְרוּת חֲדָשָׁה וְקוֹלְנוֹעַ חָדָשׁ 

וּמִלִּים חַדְתִּין־עֲתִיקִין 

וּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת־עַתִּיקוֹת מֵהָאוֹצָר, 

וְאַהֲבָה חֲדָשָׁה מִתּוֹךְ הַבְּכִיָּה הַנּוֹרָאָה. 

כִּי נִשְׁטַפְנוּ כֻּלָּנוּ בִּנְהָרוֹת רֵעִים וּבְאֵרִי 

וְאֵין בָּנוּ הַר וְאֵין עוֹד לוּחוֹת 

וְאֵין לָנוּ מֹשֶׁה וְאֵין בָּנוּ כּוֹחוֹת 

וּבְיָדֵינוּ עַכְשָׁו הַכֹּל 

נִתָּן. 

• איך תיראה התורה החדשה? במה היא שונה מהישנה?