נח: ג´ון לנון ומגדל בבל

(הרב יעקב נגן)

John Lennon – Imagine

Imagine there's no countries

It isn't hard to do

Nothing to kill or die for

And no religion too

Imagine all the people living life in peace

You, may say

I'm a dreamer, but I'm not the only one

I hope some day you'll join us

And the world will be as one

דמיין – ג'ון לנון

דמיין עולם ללא מדינות

זה לא קשה לדמיין כך

אין על מה למות או להרוג למענו

אין דת כלל

דמיין את כל האנשים חיים בשלום

אתם יכולים להגיד שאני חולם

אבל איני היחידי

אני מקווה שבבוא היום תצטרפו אלינו

והעולם יהיה כאחד

לרבים מאתנו השיר הזה נוגע בלב: אנושות מאוחדת שאין לה סיבה לריב, המלחמות הן נחלת העבר, המשותף רב על השונה, שפה אחת לכולם, הכול ברור ומובן – שלום. עוצמתו של השיר נובעת מעוצמתו של החלום, ומעומק הכמיהה שלנו לשוב בחזרה אל ראשיתו של העולם, אל מציאות טבעית וראשונית הקודמת לכל הטעויות והסכסוכים. שהרי אב אחד לכולנו, אם אחת ילדה אותנו. יסוד זה משתקף בלשון המשנה (סנהדרין ד, ה): "לפיכך נברא אדם יחידי… מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך". העובדה שהתורה פותחת בסיפור בריאת האדם שומטת את הבסיס לטענות של גזענות והתנשאות על רקע לאומני. אולם שירו של ג'ון לנון, הנטוע בעולם הדמיון, מעיד כמה התרחקנו מן התודעה שכל בני האדם הם אחים. העולם רווי מלחמות ומאבקים, פירוד ושנאה. חזון האחדות המיוחל נראה רחוק מתמיד. עיון בסיפור מגדל בבל יכול, אולי, לסייע לנו להתמודד עם המציאות המפוצלת שבה מתקיימת האנושות, ועם תוצאותיה.

מגדל בבל – מגלומניה או פחד?

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים… וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (בראשית יא א, ד)

הפסוקים הללו מתארים את מרד הנעורים הראשון בהיסטוריה. התכנסו כל בני האדם והחליטו להשקיע את כל מרצם בבניית מגדל. למה דווקא מגדל? מה הם התכוונו לעשות אתו?

רש"י מתאר את האנרגיה המרדנית כמגלומניה: "באו בעצה אחת ואמרו… נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה" (רש"י לבראשית יא א). בני האדם מבינים שכל אחד מהם לבדו הוא חלש מול כוחו של הבורא, אך בעבודת צוות ובמאמץ משותף הם בעלי עצמה. המגדל נועד לכבוש את העולם של מעלה: נגיע אליו ונראה לו מי אנחנו! אלוהים, בתגובה, מפזר את האנושות לכל עבר ומבלבל את השפה. כך נמנעה מבוני המגדל היכולת להמשיך במזימתם.

הרשב"ם, לעומתו, מוצא פנים אחרות במרד הנעורים. הוא מפרש את בניית המגדל כאקט של פחד של האדם להשתמש בכוחו, ולא כהעצמה חסרת פרופורציה של כוחו: "לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה?… אלא לפי שציוום הקב"ה: 'פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ', והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו: 'פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ', לפיכך הפיצם משם בגזרתו" (רשב"ם לבראשית יא ד). הקב"ה מייעד את בני האדם לגדולות. הוא מצווה אותם להגיע לכל קצווי תבל, לפתח זהויות לאומיות, שפות שונות ותרבויות שונות: החל מהאסקימוסים שילמדו לחיות בתנאי קור וכלה ביושבי המדבר והחקלאים עובדי האדמה. אולם בני האדם מפחדים לממש את ייעודם. הם מתכנסים יחד, במרחב אחד, בשפה אחת, במגדל אחד, מסרבים לקבל על עצמם את תפקידם. בתגובה לכך אלוהים מנחה אותם בחזרה לכיוון הנכון: "וַיָּפֶץ אלוהים אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ… עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יא ח–ט).

משמעות הסיפור לפי פירושו של הרשב"ם הפוכה מזו של רש"י. בעוד שרש"י מציג סיפור שלפיו אלוהים רוצה באחדות האנושית ובני אדם הם האשמים בפירוד, הרשב"ם מציע פירוש מפתיע, מרתק ומשמעותי לימינו: לא שאפתנותו של האדם ורצונו לכבוש את השמים הם שמכשילים את בניית המגדל, אלא הפסיביות האנושית ופחדו של האדם מפני היציאה אל העולם הרחב וכיבושו.

מדברי הרשב"ם אנו מבינים שהפיזור הדמוגרפי-גיאוגרפי איננו עונש אלא דרך לממש את ייעודה של האנושות. הפיזור יוצר עושר של תרבויות ושל שפות. המגדל נקרא 'בבל' בשל המרחק התרבותי שנוצר עקב בלבול השפות: "לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא ז). מטרת הבלבול היא לשבור את האחידות הלאומית-תרבותית: "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא ו). בני האדם רצו לחיות ביחד, ואילו אלוהים רצה שבני האדם ייפרדו ויפוצו לכל עבר. אולם כיום אנו חווים את חסרונותיו העצומים של הפירוד: המלחמות, השנאה, המתח והחשדנות. מה יש בו, בפירוד הזה, שהיה חשוב כל כך לבורא עולם?

לבטל את 'האח הגדול'

התבוננות במשל המופיע בקבלת האר"י תעניק לנו זווית חדשה להבנת סיפור מגדל בבל. היקום, לפי קבלת האר"י, היה בראשיתו שלם, מאוחד והרמוני. הייתה זו מציאות שבה הכלים, עולם החומר, קיבלו את השפע האלוהי והתמלאו בו. אולם בשלב כלשהו לא יכלו הכלים להכיל עוד את עוצמת האור, והם נשברו. האור האלוהי ששכן בכלים התפזר לכל עבר, והוא טמון עד היום בתוך המציאות כניצוצות. מיתוס זה של העלאת הניצוצות הוא אחד היסודות המכוננים של הקבלה ושל החסידות. בכל מעשה ובכל דבר במציאות חיינו יש ניצוץ של קדושה, ומשימתנו היא לגלות אותו, לחלצו מן הקליפה שהוא טמון בה ובכך להעלות אותו. מטרת בני האדם בעולם היא לתקן את הכלים, לאסוף את כל ניצוצות האור שהתפזרו, ועל ידי חיבורם ליצור אחדות במציאות. בדרך זו ניתן להבין גם את סיפור מגדל בבל. המצב הראשוני של אחדות העמים כולם מקביל למציאות הבראשיתית של כלי המכיל אור, ואילו שבירת האחדות האנושית, פיצולה והפצתה על פני הארץ מקבילה לשבירת הכלים. המציאות ההיסטורית שבה חיים עמים, תרבויות ושפות שונות, מקבילה לניצוצות הפזורים בעולם המפורק. כמה כביר הוא הרעיון הזה שבכל עם ובכל תרבות טמון ניצוץ של קדושה שיש לגלותו ולהעלותו, ועל ידי כך לתקן את המציאות ולהחזירה למצב של אחדות.

אם זהו המצב, מדוע צריך היה לעבור את מסע הייסורים של פיזור המציאות? לשם מה נדרשו אלפי שנות ההיסטוריה שבהן הקיזו העמים זה את דמו של זה? למה נועדה שבירת הכלים?

ניתן להציע שלפני השבירה היה כל העולם אחד, אך גם אחיד. הפיזור והריחוק שבשבירה אפשרו לכל עם להתפתח בדרכו שלו, וכך הגענו היום לצבעוניות תרבותית-אנושית גדולה ומגוונת כל כך. זהו יסוד העושר שבמציאות. המצב האיום של אחידות נטולת אינדיווידואליות מאפיין בעיקר משטרים טוטליטריים. בספרו הקלאסי של ג'ורג' אורוול – 1984, מתוארת האחדות ש'האח הגדול' מבקש להשליט כסיוט. עומק משמעותו של סיפור מגדל בבל הוא ההבנה שאלוהים איננו חפץ בעולם שבו כולם דומים. אלוהים מייעד אותנו לגלות את עצמיותנו, את זהותנו הייחודית כפרטים וכציבור. האתגר הגדול הוא לשמור על אינדיווידואליות בתוך חיים משותפים, לשמור על הייחודיות והעצמיות בתוך חברה מגוונת. אצלי ההערה מופיע

הרב והסוואמי

בספרו מסע בשביל הלב מתאר ר' דוד זלר את המסע האישי שעשה בין תפיסות עולם שונות – יהודיות ולא-יהודיות – ועל מפגשים בין-דתיים שאליהם הגיע עם מסר יהודי חדש ומשמעותי להבנת ייעודם של המפגשים הללו:

כשעמדתי על הבמה ולימדתי על רוחניות יהודית ומדיטציה, התערב סוואמי וישנו, "אוה, רבי, זה ממש כמו שאנחנו מלמדים בחכמת היוגה. אתה רואה? כולנו באמת אחד, ואת הכול ניתן ללמוד כאן, מן היוגה!" [השבתי לו:] "לא, סוואמי-ג'י, איננו "אחד'. כולנו שונים. כולנו חלקים משלמות אחת גדולה, אך השלמות הזו תלויה בכך שכל חלק ימלא את תפקידו: אחדות מתוך ריבוי. הקבלה מלמדת שהבריאה משולה לגוף האנושי. גופי שלם ובריא דווקא משום שכל אבר ומערכת בו ממלאים את תפקידם מתוך הרמוניה עם כל האחרים. כל דת, כל עם, כל תרבות, הם כמו אבר בגופה של האנושות. אך כדי שהאנושות כולה תהיה באמת שלמה והרמונית, כל חלק מוכרח למלא את משימתו ובה בעת להכיר בחשיבותם של כל האחרים. כל עם נבחר להיות אבר מסוים, עם ייעוד מיוחד לו, לשם טובת העולם כולו. כיום אנו סובלים מאוד מדתות שטוענות "זו הדרך היחידה ואין בלתה, וכולם צריכים להיות כמותנו ולקבל את דרכנו". עלינו לקבל את ההבדלים שבינינו ולטפחם, לטובת השלם כולו (דוד זלר, מסע בשביל הלב, אפרת תשס"ח, עמ' 222–223).

בהמשך הדברים מציין זלר ש"אם נחפש בכתבי עת רפואיים דוגמה לחוסר גבולות ולאחדות מוחלטת, נמצא אותה במחלת הסרטן. אין הגבלות, אין תחומים, אין גבולות – הכול אחד – אבל זה סרטן, והמערכת עתידה למות בגלל האחדות הזו". בשיח בין-דתי טמונה סכנה של טשטוש הייחודיות. תפיסות העידן החדש מניחות באופן סמוי כי כל הדתות דומות וכי אפשר ליצור דת אקלקטית, אוניברסלית. ההבחנה של זלר, המחויב למצוות ומקיים קשר של כבוד והדדיות עם עולם הרעיונות שהצמיח אותו ועם אנשים השונים ממנו, מהווה בשורה לדורנו: ייחודו של אדם אינו מתגלה מתוך שלילת האחר. ליהדות האותנטית, המוגדרת באמצעות גבולות של הלכה ומחשבה, יש מה להציע לעולם כולו, אך יש לה גם מה לקבל ממנו.

לקבל בלי לאבד את עצמי

"איזהו חכם?", שואלת המשנה בפרקי אבות (ד, א), ועונה: "הלומד מכל אדם". אולם ישנו מתח תמידי בין שמירה על הייחודיות שלי לבין יכולתי להעניק לזולת ולקבל ממנו. אנו נדרשים לאזן את המתח הזה. חשוב שאדם ידע להגדיר את גבולותיו, ידע לומר מי הוא ובמה הוא מאמין, שכן כאשר התשובות מעורפלות, אורבת סכנת אובדן הזהות, ומי שמאבד את זהותו העצמית לא יוכל גם להכיר את זולתו. על האדם להתרכז במקומו שלו. רק אם ידע להשיב לעצמו תשובות כנות לשאלה 'מי אני', יוכל גם לקבל מאחרים. כך גם לגבי חברות ועמים: רק כאשר נדע היטב מי אנחנו, נוכל לחיות בשלום עם שכנינו.

את אתגר ההפרדה בין העמים מסכם הרב קוק: "איך משאירים את כל הטוב שבעולם הרוחני בעינו, באין מגרעת אחרי כל מהפכה שהשפעה זרה מחוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר וההגון" (אורות הקודש, ב עמ' תקמ). הרב קוק מכוון בדבריו לשאלת מקומה של היהדות בכפר הגלובלי, שאלה שמצביעה על עובדה קיימת ובלתי הפיכה. הדברים נכונים בייחוד בעידן האינטרנט, המביא לכל בית את ההכרה בקיומם ובאמונותיהם של אזרחי העולם כולו. אני מאמין כי המפגש הבין-תרבותי הוא לא הכרחי בלבד אלא בעל חשיבות רבה, שכן הן היהדות והן אומות העולם יתברכו ויתעשרו מן השיח העמוק שיתקיים ביניהן. כל דת וכל אומה מבטאות את הייחודיות שבהן, וכך גם היהדות. עלינו לפתוח את הלב וללמוד זה מזה לקבל את האורות ולהשתחרר מהקליפות.