על וידוי, ודאות והתוועדות
כה דומות וכה שונות הן שלושת המילים הללו. מצלולן דומה, אך משמעותן שונה בתכלית. המתוודה שרוי בספק ובפקפוק – האם יסלח? האם ירחם? הוא פורט את החטא כמגמם בינו לבינו. הוא מצוי באמצע תהליך של תשובה שאחריתו מי ישורנה? הוודאות זרה לו, העתיד לוט בערפל. הוידוי נעשה בלחש, בין האדם לקונו, בבדידותו המזהרת של השב בתשובה, בלא חברותא ובלא ועידה. אך על אף המרחק הרב שבין הוידוי לוודאות ובין הוידוי להתוועדות, נראה שקשר אמיץ מחבר ביניהן. וודאות בלא וידוי – וודאות של שקר היא, והתוועדות בלא וידוי, לא תיתכן כלל.
הוידוי פוער סדק באשליית השלמות המלווה אותנו. אנו רגילים להציג מצג שווא של וודאות מושלמת, ודוחים בזרוע את הספק והפקפוק. פעמים רבות אנו בונים מגדלים של שקר המיוסדים על חוסר היכולת להכריז כי שגינו, ומגוננים עליהם בגופנו על ידי סירובנו העיקש להודות בטעות או לבקש סליחה. כל יום בלא וידוי מוסיף עוד קומה למגדלים אלו. עיקשות זו, שאינה אלא הצורך להגן על האשליה כי "אני מושלם, בלא פגם ובלא מגרעת", מהווה מחסום בפני חיבור לזולת ומלבה כעסים ומדנים בין אדם לחברו.
זמן הוידוי, בו מכיר האדם בהיעדר השלמות שבו, בפחתיו ומגרעותיו, הוא רגע של וודאות אמיתית. רגע יחיד ובודד של אמת צרופה, העומדת בניגוד גמור לאשליית "האיש שאינו טועה" הכה מגוחכת בה אנו רגילים לנקוט. רגע שבו אדם פוגש את עצמו בלא שקר ובלא רמייה, ומוכן להודות בטעותו ולרדת אל הקרקע המוצקה והוודאית מרום גובהם של מגדלי השקר הפורחים באוויר שבנה.
רק על קרקע וודאית ואיתנה זו, המכירה בפגמים ובחוסר השלמות, המתחרטת על טעויות ושבה מחטאיה, ייתכן מפגש "פנים אל פנים" בין איש לרעהו. שני אנשים מושלמים שאינם שוגים לעולם, אינם יכולים להיפגש משום שאין הם קיימים במציאות כלל. הוידוי מנפץ את אשליית השלמות ויוצר רגע של אמת וודאית שהיא המאפשרת את קיומה של ההתוועדות.
הלוואי ונזכה…