לקראת יום העצמאות השישים ושש למדינת ישראל רציתי לשתף את הקוראים במספר זיכרונות מהעלייה מאתיופיה. שיש בו להציג את חשיבותה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי ובו זמנית וללא כל סתירה כמדינה דמוקרטית.
(הרב שרון שלום)
זוכר אני עד היום כאילו היה זה אתמול את הרגע העילאי שהתרחש בכפרנו "אירר" שבאתיופיה. הכפר, שמנה 15 משפחות בלבד, היה כמו המנותק מהעולם. כלים ממונעים כל שהם לא היו חלק מהנוף הכפרי, באזור שרר שקט מופתי, עד לאותו צהרי יום שהכפר יצא משלוותו. במרחק מטרים ספורים בלבד נגלה לעיני אנשי כפרנו מחזה נדיר במינו. גוש ברזל ענק עם ארבע גלגלים שחורים, בנוי בצורה מפליאה, זז ומקפץ באופן מפליא בין הסלעים והאבנים. הכלי נע במהירות אל כפרנו בקול רעש גדול וככל שהתקרב הלך הרעש ונעשה חזק וגדול.
היה זה כמו נס בחינת וייפח בברזליו רוח חיים. זוכר אני את בני כפרנו מכפלים גלימותיהם ונעים במהירות כדי לזכות לצפות במחזה נדיר זה. לפתע קול דממה דקה, כאילו דמם לבו של הברזל ומתוכו יוצאים שני אנשים. כמו היו יצורים מעולם אחר, דמות דיוקנם כמלאכיי השרת, עור בשרם היה לבן כשלג, שערם חלק. רצינו כולנו לאחוז בכנף בגדיהם, שכן נודע לנו זה עתה, שהם יהודים מירושלים – "ירוסלם" עיר הקודש, עיר אשר איווה אלוקי ישראל לשכון בתוכה. איזה אור גדול היה שם, עומדים היינו כולנו מלאה אושר ותקווה. אנשים אלה הדומים למלאכים, הוציאו שק גדול ומתוכו משו לחמניות וחלקו לכולנו. איזה אושר והתרגשות היה לקבל את הלחמניות שכן עתה נודע לנו שמקור הלחמניות מעיר הקודש. זהוא המפגש שלי עם יהודים מארץ ישראל המפגש השני, מתרחש בחוף ים סוף, חופי סודן.
באמצע לילה חשוך ושקט יצאנו יחד עם אנשים נוספים מהמחנה לעבר שדה ומשם יצאנו במשאיות של ה"מוסד" לחופי ים סוף. הייתי אז בערך בן שמונה שנים. בהגיענו אל החוף, נגלה לעניי, מחזה נדיר ומיוחד, בריאה חדשה של ממש. מים, מים ועוד מים מתנפצים ומתגוששים ונשברים בתוך הסלעים. לא היה לי שמץ, לפשר המראה האדיר הזה. לימים יתברר לי שיהיה זה חוף ים סוף. מכל מקום קשה לתאר את הפחד למראה הגלים עצומים הנעים במהירות לעברך ללא להבין שסופם להגיע אל החוף ולהיעצר. דומה הדבר, לחיית טרף שלא בא אוכל אל פיה, זה שבועות ימים, וחיה זאת נעה לעברך בפה פעור, ואמנם היא בתוך הכלוב. והנה מתרחש נס, לפתע, משום מקום זה, מתוך החושך והערפל, רעש גדול וחזק, באים ועולים המלאכים, מלאכים כבני אדם. חיילי שייטת 13. שני אחים שכמו נפרדו לפני זמן קצר נפגשים לאחר שנות אלפיים. המלאכים הללו הדומים לבני אדם המוסד והשייטת הזילו דמעות. אף אנו בכינו עימם מתרחש מפגש, מפגש תמים.
מפגש זה, הוא מפגש מעצב ומכונן. רוצה לומר מפגש המתרחש ללא הגדרה דתית, ללא השתייכות פוליטית, ללא כל הזדהות עם זרם כזה או אחר, יהודים ולא יהודים. מפגש תמים זה אני קורא לו עצמאות של המפגש. עצמאות של המפגש הוא מפגש אם ה "אחר" ללא משוא פנים, ללא ניצול, פטרונות וראיית האחר כאובייקט, יצירת קשר על בסיס תועלתני או קשר על בסיס להחזירו למוטב. אני מדבר על מגמה של זיהוי אצל כל אחד את הנקודה הארכימדית, שמציינת את הכוח והמאמץ לחיות את החיים באופן שוויוני במדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית ביתם של כל היהודים זה במשך אלפיים שנה וביתם של כל היהודים בעולם היום ודמוקרטית בכך שכל אחד בה יהודים מכל הזרמים ושאינם יהודים בכל הדתות מרגישים בבית הן בחובות והן בזכויות. תחי מדינת ישראל.