(הרב יצחק קלימן)
זלדה שניאורסון-מישקובסקי (1914-1984) המוכרת כזלדה הייתה מגדולי המשוררים במאה האחרונה.
זלדה נולדה בעיר יקטרינוסלב שבאוקראינה, לרחל, בתו של הרב דוד צבי חן מחשובי רבני חב"ד, ולאביה רבי שלום שלמה שהיה צאצא של ה"צמח צדק" ואחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון. זלדה גדלה במשפחה חב"דית ושמרה על קשר חם עם בן דודה הגדול.
ב-1926, כשהייתה זלדה בת 11, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, שם למדה זלדה בבית הספר לבנות "שפיצר". לאחר מכן עברה ללמוד עברה בסמינר למורות מזרחי, וברוב שנותיה עבדה כמורה. נישאה לחיים מישקובסקי אך לא היה להם ילדים עד מותם.[1]
זלדה גדלה על ברכי החסידות וספגה את הרוח החסידית בביתה, וטענה רווחת היא כי ניתן למצוא זיקות רבות בין כתבי החסידות בכלל וחב"ד בפרט בשיריה של זלדה. בעבודה הבאה ברצוני לאשש טענה זו באמצעות שתי דוגמאות לדמיון הרב שבין שירי זלדה לתורות חסידיות. בתחילה אביא קטע מתוך ההגות החסידית בליווי הסבר קצר ולאחריו את השיר של זלדה שלטענתי מתכתב הקטע הנ"ל.
פס דקיק שבליבי
תחילה נעיין בקטע מתוך "מי השילוח" לפרשת אמור:[2]
"ובשבועות היינו מתן תורה היינו שהש"י קובע בינה בלב כל אדם שיבינו בנפשם רצון הש"י, וזה הבינה נקראת ירח, וירח מורה על בינת בלב, כי שמש מורה על חכמה לעיני האדם, והמה התרי"ג מצות שידע האדם על פי כללי המצות איך להתנהג בכל דבר אם הוא אסור או מותר. וירח מורה על בינה בלב לקדש את עצמו אף במותר לו, שיהיה לו גבול ותחום במעיו להבדיל שעד כאן הוא רצון הש"י ומכאן ואילך אינו ברצון הש"י, וזה הבינה יצטרך לאדם בכל ענייניו"
בקטע זה מי השילוח עוסק בשאלה – מה ניתן במתן תורה? ובעצם מה המשמעות של מתן תורה לנפש האדם. התפיסה המקובלת רואה במתן תורה אירוע שבו ניתנה התורה שבכתב לבני ישראל ע"י משה. כלומר, התורה שניתנה לבני ישראל במעמד הר סיני היא התורה הגלויה והכתובה – מצוות, חוקים, ציווים וסיפורים, ועל כן עיקר המשמעות של מתן תורה הוא בקבלת עול מצוות ואימוץ אורח החיים ההלכתי. מי השילוח בדרכו הפרשנית המקורית, החותרת למשמעות קיומית ואותנטית, מציע כאן פירוש שונה ומעניין. לשיטתו, התורה הגלויה והכתובה על שלל חוקיה ומצוותיה אכן ניתנה במעמד הר סיני אך הדבר העיקרי שבני ישראל קיבלו במתן תורה איננו החוקים והמצוות אלא דוקא בינת הלב. תרי"ג מצוות הם חשובות ומחייבות אך לא די בהם בכדי ליצור קיום דתי עמוק ומשמעותי. האדם זקוק לבינת הלב, אינטואציה פנימית שתורה לו מהו רצון ה' בעולם, מה עליו לעשות כעת, בסיטואציות בהן ההלכה המקובלת לא נותנת מענה או שהמענה שלה איננו תואם את המציאות. מי השילוח משווה את חוקי התורה לשמש – דבר ברור, ידוע וקבוע. ואילו את בינת הלב לירח – נגלה ונכסה, לוטה בערפל. אליבא דמי השילוח ייחודו של חג השבועות איננו בלמידת התורה הגלויה, שכן היא ניתנת ללמידה בכל ימות השנה, אלא דוקא בהתחדשות בינת הלב, בחיזוק האינטואיציה הפנימית בחיפוש אחר רצון ה'. לסיכום, נראה כי הדבר החשוב שבני ישראל קיבלו במתן תורה הוא אותה בינת הלב, נחקק בליבם יכולת האבחנה הדקה והחיפוש המתמיד אחר רצון ה'.
זלדה, באחד משיריה הנודעים ביותר כתבה כך:[3]
לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.
בשירה זה, זלדה מתארת את חווית מתן תורה האישית שלה, כחלק ממכלול חייה הדתיים. בתחילה היא פותחת בתיאור הקונפליקט הפנימי הנצחי – הרצון לעלות מעלה מעלה, לרחף בעולם באופן משוחרר וחופשי, לעוף אל כל מקום שבו הלב חפץ ללא התחשבות בחוקים, ציווים ואיסורים המגבילים ומרתקים את האדם לקרקע.
על אף הפיתוי שבדבר זלדה מצהירה שהיא נמנעת ממנו וזאת מתוך חשש מהסכנה האורבת לריחוף החופשי – איבוד הגבולות בין טוב ורע. אך יש לשים לב, כי זלדה לא מדברת על טשטוש החוקים הכתובים והידועים אלא על דבר עמוק הרב יותר, החשש לאבד את הפס הדקיק שבלב, אותה אינטואיציה פנימית ועדינה המכוינה את האדם לעשות טוב ולהתרחק מהרע. זלדה מסיימת את השיר בתיאור החשיבות של מעמד הר סיני לה עצמה. לפי זלדה לא מדובר בזכרון היסטורי קולקטיבי אלא בחוויה אישית עכשווית המתחדשת תדיר. ברצוני לטעון כי יש לחבר את שני חלקי השיר ולצרפם לכדי מסקנה אחת והיא – המשמעות של מתן תורה הקיומי והאישי הוא בביסוס וחיזוק הפס הדקיק שבלב, הקול הפנימי העדין המורה את דרכו של האדם. לפי פירוש זה האדם החווה את מעמד הר סיני מקבל את הפס הדקיק שבלב השומר על השאיפה לאותנטיות וכנות מליפול למקומות ניהליסטיים והדוניסטיים.
נקל לראות את הדימיון שבין מי השילוח הנ"ל לשירה של זלדה. הן בתוכן – המשמעות של מתן תורה היא האינטואיציה הפנימית ולא החוקים החיצוניים. וכן בביטוי בו הם משתמשים: פס דקיק שבלב – גבול ותחום במעיו.
גם בעצב נגה
כעת נראה דוגמה נוספת השייכת לאותו עניין – ההשפעה החסידית על שירת זלדה.
תחילה נעיין בקטע מתוך ספר התניא, שנכתב על ידי זקנה של זלדה, האדמו"ר הזקן:[4]
והנה, אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנ"ל כשעה ושתים, להיות בנמיכת רוח ולב נשבר, יבא לידי עצבות גדולה – לא יחוש.
ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב "עוז וחדוה במקומו", ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכן לדבר הלכה וכו', אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא – היא מבחינת טוב שבנוגה … אך באמת, אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא נקראים בשם "עצבות" כלל בלשון הקודש, כי: עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו,
אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה, הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר, רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות, והשמחה מבחינת חסדים, כי הלב כלול משתיהן.
בפרקים הקודמים טען בעל התניא כי אחד מדרכי העבודה לעובד ה' הוא להנמיך את עצמו ע"י ראיית שפלותו וקטנותו. בפרק זה בעל התניא עוסק בהשלכה אפשרית של ענווה והנמכת הרוח והיא העצבות. בקטע זה ישנו מהלך מורכב הבנוי לשב אחר שלב ביחס לעצבות בנפשו של האדם הדתי. ראשית בעל התניא מבהיר כי הוא לא "נבהל" מהעצבות, היא איננה פסולה מכל וכל ויש לה מקום בארגז הכלים הרוחני. כהסבר לדבריו בעל התניא מסווג את העצבות כשייכת לקליפת נגה, הקליפה הממצעת בין הקליפות הטמאות לקדושה, קליפה המעורבבת מטוב ורע שהיא בעצם חיי החולין של האדם, המציאות הסתמית והנייטרלית. מטרתו של עובד ה' הוא לברר ולהעלות את הטוב שבנגה לצד הקדושה ע"י עשיית מצוות במציאות. אמירתו של בעל התניא שהעצבות שייכת לנגה ולא לקליפות הטמאות מציבה אותה לא כאיום שיש להילחם בו אלא כרגש, מצב נפשי שעשוי לשמש לטוב ולרע. בהמשך הקטע בעל התניא מפרט שעצבות כרגש המוביל את האדם לזכך ולכוון את עמידתו הדתית היא חיובית בעוד שעצבות הביאה את האדם לדיכאון ושיתוק היא שלילית. לאחר מכן בעל התניא מעמיק את טענתו וטוען כי גם מבחינת השפה יש להבדיל בין העצבות החיובית לשלילית ולקרוא להם בשמות שונים. עצבות סתם היא העצבות השלילית – נפש כבויה, אדישה ואטומה. לעומתה העצבות החיובית נקראת לב נשבר – חיות נפשית של עמידה נוקבת וביקורתית כלפי עצמי, מלנכוליה המהווה כר פורה ליצירה והתחדשות. לסיכום נראה כי בעל התניא מציע לאדם הדתי להשתמש בלב הנשבר ככלי בעבודת ה', לזכך ולרכך את העמידה הדתית מול ה' והעולם ולהילחם בעצבות שהיא מכבה ואוטמת את האדם.[5]
זלדה באחד משיריה כותבת כך:[6]
בַּבֹקֶר הִרְהַרתִּי:
לֹא יָשוּב עוֹד קֶסֶם הַחַיִּים
לֹא יָשוּב.
פִּתְאֹם בְּבֵיתִי הַשֶּמֶש
יֵשוּת חַיָּה לִי
וְהַשֻלְחַן אֲשֵר עָלָיו לֶחֶם
זָהָב
וְהַפֶּרַח אֲשֵר עַל הַשֻלְחַן וְהַסְּפָלִים
זָהָב
וּמֶה הָיָה לָעֶצֶב
גַּם בָּעֶצֶב נֹגֵהּ.
בתחילה זלדה מתארת את חווית החידלון הקיומי האוחזת אותה בעודה יושבת בביתה בהמשך השיר קוה מהפך פתאומי והקיום הביתי המלא שיממון הופך לקיום מופלא המלא בקסם של חיות ופשטות. הבית מתמלא בשמש פנימית הזורחת במלא עוזה והפריטים הביתיים הבנאליים – שולחן, אגרטל וספלים הופכים לעשויים מזהב, תיאור מופלג הרומז להפיכת הבית האישי לסוג של בית המקדש (ברכות נד. "שולחנו של אדם מכפר עליו") בסופו של השיר זלדה מזכירה כי על אף המהפך הפתאומי נשאר בחדר ענן של עצב המרחף באויר ומסרב להתפוגג. מדוע זלדה טורחת לקלקל את התיאור השלם ומשאירה את העצב בחדר? נראה כי התשובה טמונה בשורה האחרונה בשיר – "גם בעצב נגה". כמדומני שבשורה זו יש דימוי כפול ומשמעות כפולה. המילה נגה משמשת כאן לשני פנים: בפשט – אורו של הזהב מאיר במקצת גם על העצבות, היא גם חלק מהפיכת הבית לזהב. ברובד העמוק יותר – העצבות מקומה בקליפת נגה, היא חלק מהמציאות המשמשת לטוב ולרע ויש לעבוד איתה ולבררה, ממש כמו זקנה הגדול. ומכאן גם נגזרת המשמעות הכפולה: ברמה הפשוטה העצב נשאר חלק מהקיום גם בעתות של מלאות ואור, הוא לא הולך לשום מקום, וכך זלדה שומרת על הריאליות של השיר ומגבירה את סיכויין להתרחש בחיי היומיום המלאים גם בעצב. ומדוע זה כך? מדוע האור הגדול איננו מגרש את העצב? נראה כי בכך זלדה מכוונת למשמעות העמוקה יותר – העצבות איננה ניגוד של הטוב. שני המחנות אינם שמחה מול עצבות אלא חיות ומלאות מול נפש כבויה וקהה. העצב הוא אופן קיום לגיטימי, הוא חלק בלתי נפרד מנפש האדם, הוא צורת קיום עדינה ומזוככת, רגישה ועוצמתית. הוא איננו מכבה את האדם אלא להיפך, מעצים אותו ומעורר את כח היצירה שבו.
בשיר זה מהדהדים בבירור דברי האדמו"ר הזקן שהובאו לעיל, זלדה מתארת את העצבות (שהיא הלב הנשבר בשפתו של בעל התניא) כחלק מקליפת נגה, וחוזרת על החלוקה המחודשת של המחנות המתמודדים על נפש האדם – חיות מול ניתוק וקהות.
אם כן ראינו שתי דוגמאות מני רבות להשפעה חסידית על שירתה של זלדה, שירה בעלת עומקים דתיים ונפשיים הנוגעים בשמיים ובארץ גם יחד. בעיני, כאשר מדברים על החסידות בתקופתנו ועל הסיכוי להתחדשותה שומה עלינו להזכיר את שירתה של זלדה כמבטא נאמן של הרוח החסידית ביצירה הישראלית המודרנית. יכולתה של זלדה להלביש רעיונות חסידיים בלבוש שירי המתאים לכל אוזן, מנגישה את הלך הרוח ודרכי העבודה החסידיות גם לאנשים שאינם אמונים על שמיעת דברי חסידות. שירתה של זלדה מהווה המשך ישיר לדרכו של הבעש"ט – הפיכת העבודה הדתית והדבקות לנחלתו של כל יהודי החפץ בכך, להוריד את השמים לארץ ולהגביה את הארץ לשמים.
[1] הפריטים הביוגרפיים מתוך אחרית הדבר בספר שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה.
[2] מי השילוח, חלק ראשון, ד"ה "והבאתם את"
[3] עמ' 215, שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה.
[4] תניא, פרק ל"א
[5] חלוקה דומה קיימת גם בכתבי ר' נחמן. לדוג' ליקו"מ, חלק שני, י', כ"ד.
[6] עמ' 159, שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה.